פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)למרות המדרשים המרובים על כל חלקי התורה, שהם כמים שאין להם סוף, אין עוד פרשה בתורה שרש"י טורח להצהיר בראשיתה: "פרשה זו יפה נדרשת". ודומה שלא בכדי. במשך דורות רבים, הציתה פרשה זו את דמיונם של חכמים ופרשנים. כל אחד מהם, איש לפי סגנונו ודרכו בנתיבות התורה, ביקש למצוא בקורח ובמעשיו הד למציאות ימיו. כך, אותה הצהרה תמימה, "כי כל העדה כולם קדושים", שלאמתו של דבר חושפת ביזוי של הקדושה, המושגת בקלות בלתי נסבלת, משל מדובר ב"קדושה אינסטנט", רק לחמם ולהגיש; או המחלוקת וההתרסה, ששימשו כר נרחב לפרשנות ודרשנות.
על פני הדברים, נראה משה רבנו כמנהיג שאינו מסוגל ואינו מוכן לשמוע ביקורת. והרי קורח לא היה לבד. הנהגת המרד הורכבה מקבוצת עילית שאין לזלזל בה. לא מרד של אדם אחד, אלא "עדה" שלמה. מאתיים וחמישים נלוו אליו, וכולם "נשיאי עדה, קריאי מועד, אנשי שם". לכאורה, גם טענתם לא הייתה מופרכת: "מדוע תתנשאו על קהל ה' ". טענתם לא הייתה מכוונת רק כנגד הנפוטיזם, כיבוש כל עמדות השררה בידי משה ובני משפחתו, ללא בחירה וללא הימלכות והיוועצות בעם: "אם לקחת אתה מלכות, לא היה לך לברר לאחיך כהונה" (רש"י על אתר). טרונייתם הייתה מכוונת גם כלפי דרך ההנהגה, שביטאה התנשאות, מידה שאנשי שררה לוקים בה לעתים קרובות.
אכן, קריאתו הדמגוגית של קורח, שכונתה בפי חז"ל "ליצנות" לשמה, מלמדת שתוכנה היה עשוי להישמע באהדה באוזני דמוקרטים בני זמננו. כך, למשל, הטענה בדבר חוסר הצדק שנגלה, לכאורה, בפעולתם של בעלי ההלכה, ובשם ההלכה, תוך קיפוח יתומים ואלמנות, עניים ועשוקים: "קורח, שהיה מתלוצץ על משה ואהרן. מה עשה? כינס עליהם כל הקהל, שנאמר 'ויקהל עליהם קרח את כל העדה'. התחיל לומר לפניהם דברי ליצנות. אמר להן: אלמנה אחת [היתה] בשכנותי ועמה שתי נערות יתומות, והיה לה שדה אחת. באת לחרוש, אמר לה משה: 'לא תחרוש בשור ובחמור יחדו'. באת לזרוע, אמר לה: 'שדך לא תזרע כלאים'. באת לקצור ולעשות ערֵמָה, אמר: 'הניחו לקט שכחה ופאה'. באת לעשות גורן, אמר לה: תני תרומה, ומעשר ראשון, ומעשר שני. הצדיקה עליה את הדין ונתנה לו. מה עשתה? עמדה ומכרה את השדה, ולקחה שתי כבשות כדי ללבוש גיזותיהן וליהנות מפירותיהן. כיוון שילדו, בא אהרן ואמר לה: תני לי את הבכורות, שכך אמר לי הקב"ה 'כל הבכור אשר יולד' וגו'. הצדיקה עליה את הדין ונתנה לו את הוולדות. הגיע זמן גזיזה וגזזה אותן. אמר לה: תני לי ראשית הגז, שכן אמר הקב"ה 'וראשית גז צאנך תתן לו'. אמרה: אין בי כוח לעמוד באיש הזה. הריני שוחטתן ואוכלתן. כיון ששחטה, אמר לה: תני לי הזרוע והלחיים והקיבה. אמרה: אפילו אחר ששחטתי אותן לא ניצלתי מידו, ואמרה 'הרי הן עלי חרם'. אמר לה: כולו שלי הוא, שכך אמר הקב"ה: 'כל חרם בישראל לך יהיה'. נטל והלך לו והניחה בוכה היא עם שתי בנותיה. כדין כולהון עבדין להא ביזתא עלובתא [=כל אלה עושים לאותה אישה מבוזה ועלובה] ותולין בהקב"ה?".
בעיני חז"ל, כמו גם מתוך העולה מפשט הכתובים, חטאו של קורח לא התמצה בתוכן הדברים, אלא גם, ואולי בעיקר, בסגנונם ובמוטיבציה שהניעה אותם. קורח לא ביקש באמת קדושה, אלא נשא את שמה לשווא, בדרכו להשגת שררה. מומחיותו של קורח הייתה בדברי הסתה והמרדה, תלונות ותרעומת, "ואהרן מה הוא כי תלינו עליו". קורח לא הסתפק בהצעת תיקון, אלא ביקש להתסיס את העדה כולה. קורח לא חיפש שוויון אמתי, אלא עשה את ההגנה על היתומים והאלמנות קרדום לחפור בו ואמצעי להשגת השלטון. במקום לסייע להם, בחר קורח לשאת נאומים חוצבי להבות בכיכר.
קורח דיבר הרבה, אך עשה מעט. אפשר שלפיכך, פירשו חז"ל – ורש"י בעקבותיהם – את "ויקח קורח", לא כמכוון לפעולה של לקיחה, לעשייה מועילה, אלא כנגד "לקיחה בדברים". דיבור חלול, שאין מאחוריו ולא כלום.
מכאן תובן גם תגובתו-קריאתו של משה רבנו: "זאת עשו", עשייה אני מבקש, ולא רק דברים. הקרבה אני מבקש ("והקרבתם לפני ה' איש מחתתו"), ולא פטפוט נבוב ו"כדאיניקי". ענווה וצניעות – "קחו לכם", "רב לכם" – לעיניכם בלבד, ולא "לעיני כל ישראל".
"והצנע לכת עם ה' אלוקיך", ולא עשיית מצוות מתייהרת, מתרברבת, גאוותנית וראוותנית. לא המדרש עיקר בעבודת ה', ולא הפרסום, אלא המעשה בצנעה. וכל המרבה דברים – שאין בצדם עשייה – מרבה חטא.
(קרח תשסט)
