שרון שלום (רב, ד"ר, ראש הקתדרה הבין לאומית לחקר יהדות אתיופיה, הקריה האקדמית אונו)חוקר קרוב, קולגה לעבודה בקריה האקדמית אונו, אמר לי לאחרונה משהו שלא עזב אותי. הוא אמר: "תקשיב, הופתעתי מאוד לראות שאחרי הרצח המזעזע והאלימות שראינו סביב רציחתו של בנימין זלקה, הדבר הצליח לזעזע את החברה הישראלית כולה. הרגשתי שאכפת לאנשים ולא רק לקהילה האתיופית, אלא לכולם יחד".
הוא הוסיף והודה: "בכנות, חשבתי שכמו בפעמים קודמות, רק הקהילה האתיופית תצא להפגין, ושזה ייתפס כעניין פנימי שלה אולי אפילו כעימות של גזענות בין שחורים ללבנים. אבל הפעם הרגשתי שמשהו השתנה. הייתה תחושה שהקהילה האתיופית הפכה לחלק מהמיינסטרים של החברה הישראלית". לדעתו, אחת הסיבות לכך היא המלחמה האחרונה, שבה נפלו חיילים רבים יוצאי אתיופיה. זה גרם, הוא טען, "להבנה עמוקה יותר שהקהילה הזו היא חלק בלתי נפרד מהחברה הישראלית".
כמובן, הדרך לשוויון מלא עוד ארוכה, אבל נראה שמשהו כן השתנה נוצרה לגיטימציה רחבה יותר בתוך המיינסטרים. כששמעתי אותו, הבנתי שגם אני מרגיש כך. בעבר, נציגי הקהילה האתיופית טענו שוב ושוב שהאלימות אינה רק בעיה שלהם, אלא בעיה של החברה הישראלית כולה. הם ביקשו לראות בהפגנות יותר אנשים שאינם יוצאי אתיופיה, ולא תמיד זה קרה. הפעם, לעומת זאת, התמונה הייתה שונה. בהפגנות השתתפו רבים שאינם יוצאי אתיופיה, ולעיתים אף במספרים גדולים יותר. היה ברור שזו כבר לא בעיה "שלהם", אלא בעיה של כולנו.
כדי להבין את השינוי הזה, אני רוצה להציע דימוי ששמעתי מאדם אתיופי חכם: "בתרבות האתיופית לא בונים גשרים, אלא נהרות". בתחילה זה נשמע מוזר, אבל ככל שחשבתי על כך הבנתי את העומק. בכפרים באתיופיה לא היו גשרים, היו נהרות. זה הבדל מהותי: גשר הוא מבנה יציב אך חיצוני, מעבר בין צדדים. נהר הוא חיים זורם, מזין, מחבר מבפנים.
העולם המערבי יודע לבנות גשרים. זה חשוב: גשרים מאפשרים מעבר, מפגש, רב תרבותיות. אבל לא תמיד הם יוצרים חיבור עמוק. נהר, לעומת זאת, יוצר שייכות, קשר חי בין אנשים. ההבדל הזה מתחדד בשעת משבר: כשגשר קורס כל אחד מנסה להציל את עצמו, אבל כשנהר גואה אנשים רצים זה אל זה, מושיטים יד.
נדמה לי שבחברה הישראלית מתחיל תהליך של מעבר מגשרים לנהרות, ממבנים חיצוניים של "חיים זה לצד זה" לקשר פנימי של גורל משותף. כשאנחנו "על הגשר" כל אחד עומד בפני עצמו, אבל כשאנחנו "בנהר" הגורל משותף, והקשר הופך עמוק יותר. הקשר של יהודי אתיופיה לעם ישראל מבטא בדיוק את הסוג הזה של חיבור. לא רק גשר של רב תרבותיות, אלא נהר של סולידריות.
מכתב היסטורי ממחיש זאת היטב: במהלך מבצע סיני כתב מנהיג הקהילה, יונה בוגלה: "קבלו נא בשם העדה הפלאשית, את האיחולים הלבביים ביותר לניצחונות המזהירים של צה"ל. בליבנו היינו אתכם. אמנם, לצערנו הרב, לא יכולנו לקחת חלק פעיל במלחמתכם. אנו מקווים שנוכל לפחות ליישב את הארץ שכבשתם. ואיתנו שמח כל העם האתיופי, המלמדים עשו משתה גדול בעיר גונדר. מסרו נא את איחולנו זה לשר הביטחון ולמפקדי צה"ל. אנו מבקשים לא לפרסם את מכתבנו ברבים. לכו מחיל אל חיל".
כפי שנוהגת לומר פרופ' טובה הרטמן, ללא קיומה של הקהילה היהודית האתיופית, משהו ביהדות שלנו חסר. וכפי שאומר ד"ר חיים פרי בעקבות הרב קוק, "בני הרכבים" הם יהודי אתיופיה. הם יחזירו את עם ישראל לדמותו הקולקטיבית המקורית, הטבעית, מבחינה גשמית ומבחינה רוחנית". דימוי הנהר מקבל עומק נוסף בדברי הרב קוק על נהר הסמבטיון, נהר שגועש כל ימות השבוע ונח בשבת. לדבריו: "סמבטיון… הוא חותם השבת בתור קשר עליון היורד ממרומי הקודש ומתגלה במערכות העשייה של עולם השקוע במשקע הטבע החומרי".
ייתכן שהחברה המערבית, ולעיתים גם אנחנו בתוכה, זקוקה לתזכורת הזו לצניעות, לביישנות, לחשבון נפש ציבורי, להסתפקות במועט ולאמון הדדי. לא רק לבנות גשרים, אלא ללמוד להיות נהר.
יום ירושלים הוא גם יום זיכרון לנספים שנספו בדרכם מאתיופיה לירושלים. הם יצאו מהכפרים עם חלום גדול להגיע לירושלים, לארץ זבת חלב ודבש, לשתות ממימיה ולחיות בה. רבים מהם לא זכו לראותה, אך החלום שלהם ממשיך לפעם בנו. ואנחנו, שזכינו להגיע, נושאים את זכרם בליבנו וממשיכים את הדרך שהם התחילו.
אנו צריכים להמשיך לשמור על הזרימה בנהר. להמשיך להפוך את ירושלים לנהר זורם. ובא לציון גואל.
