מתן תורה 'מפי הגבורה' – ל'גיבורי כח עושי דברו'

לפני כשבוע התעוררה סערה בעקבות פרסום הקלטה מדברי הרב דב לנדאו, ראש ישיבת סלובודקה, תלמיד חכם ומנהיג הציבור הליטאי, שנשאל ע"י אחד מתלמידיו: "היום יש הרבה בחורים שרואים את הציבור הדתי־לאומי, הכיפות הסרוגות, שבאמת מוסרים את הנפש להגנתם". והרב לנדאו השיב לו כי: "הם (החיילים הדתיים) נהרגים בגלל שאנחנו לא לומדים מספיק, אפשר להציל עוד יותר. הם נהרגים כי רבותיהם מלמדים תורה מעוותת".

בתחילה לא חשבתי להגיב, למרות שהדברים היו מכוונים בין היתר אליי, כאחד מאלו שזכו ללמד בני ישיבות הסדר כבר קרוב לארבעה עשורים, ובמיוחד למי שגם זכה לפקד על לוחמים בני ישיבה, בצבא ההגנה לישראל, בפעילות מבצעית ובמלחמה, ולסייע בגיוסם של נערים מהציבור החרדי. אני ואותם אלפים יצאנו להילחם, תוך סיכון חיים, פעם אחר פעם, מתוך השליחות של התורה הקדושה ומצוותיה, כדי להגן על עם ישראל. לצערנו, גם שילמנו על כך מחיר כבד בנפילתם על קידוש השם של אחי, סמ"ר מאיר שנוולד הי"ד, ושל טובי תלמידינו ופקודינו, ובהם תלמידי חכמים צעירים ששקדו על התורה יומם ולילה, ועתידם הגדול היה לפניהם.

מתוך שאלתו של התלמיד ניתן להבין שכיום יש הרבה בחורי ישיבות חרדים שמוקירים אותם על כך, ומתוך כך נולדה שאלתו. אכן, אנחנו חינכנו את תלמידנו-בנינו לכך, באמונה גדולה ובאחריות מלאה, תוך מתן דוגמה אישית, מתוך תורתנו השלמה, תורת אמת מוצקה – "תורה שבונה גבורה" – שיש לה "בית אב" (ירושלמי פסחים ו, א), תורת אמת שקיבלנו מגדולי רבותינו, ענקי התורה "אשר מפיהם אנו חיים", בישיבת מרכז הרב ובנותיה, עוד בימיו של מרן הרב צבי יהודה קוק זצ"ל. תלמידנו מקדשי שם שמים, הם "גיבורי כח עושי דברו" (תהילים קג, כ), שאמרו "נעשה ונשמע" ו"באמונה ננצח!"

האמירות שנשמעו כנגדנו וכנגד תורת רבותינו אינן מערערות את תפיסת עולמנו התורנית, וגם אינן ראויות לעלבון אישי שמחייב תגובה, שכן לא "מפיהם אנו חיים", וכך גם נהגתי בעבר במקרים דומים.

הסיבה שמצאתי לנכון להגיב הפעם היא משום שמדובר באמירה חמורה של אישיות בעלת מעמד נכבד, שפוגעת ברגשות המשפחות השכולות, ומשתמע ממנה שבניהן הקדושים, שנפלו על קידוש השם במסירות נפש, הוטעו ונשלחו להגן על העם והארץ מתוך תפיסת עולם מעוותת, או באשמת רבותיהם – וכל זאת כביכול אמר הרב לנדו בשם גדלות בתורה. נכבדי העם אמורים לעשות ככל יכולתם כדי להוקיר את הנופלים הגיבורים והקדושים, ולחבק ולנחם את משפחותיהם, לתת להם עוז ותעצומות על המחיר היקר ששילמו, ואילו אמירות מעין אלה פוגעות בלב המשפחות השכולות כחץ מפלח, ומוסיפות כאב על כאבן.

אנו מבקשים לחזק את המשפחות הגיבורות ולאמצן אל ליבנו, לקראת חג השבועות, זמן מתן תורתנו, שממנה אנו שואבים גם את שליחותנו הקדושה ואת תעצומות גבורתנו.

"בשעה שהקדימו ישראל 'נעשה' ל'נשמע', יצתה בת קול ואמרה: מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו?! שנאמר (תהלים ק"ג): 'ברכו ד' מלאכיו גיבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו' – מעיקרא עושי והדר לשמוע" (שבת פח, א). נכונות היסטורית זו של בני ישראל הראתה שהם "גיבורי כח" כמלאכים.

במתן תורה באה לידי ביטוי מידת הגבורה האלוקית. בני ישראל שמעו את הדברות "מפי הגבורה" (שבת פח, ב, ועוד), והדברות נאמרו בכוח ובגבורה: "קוֹל ד' בַּכֹּחַ, קוֹל ד' בֶּהָדָר" (תהילים כט, ד, וברש"י שם). וכדברי הרב קוק זצ"ל: "הַגְּבוּרָה הָאֱ-לֹהִית הַשְּׁרוּיָה בָּעוֹלָם, שֶׁחִדְּשָׁה אֶת הָעוֹלָם וּמְחַדַּשְׁתּוֹ בְּכָל יוֹם, הִיא הִיא שֶׁמִּפִּיהָ שָׁמַעְנוּ אֶת הַתּוֹרָה. מִפִּי הַגְּבוּרָה שָׁמַעְנוּ 'אָנֹכִי' וְ'לֹא יִהְיֶה לְךָ', וְכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ קִבֵּל מֹשֶׁה מִפִּי הַגְּבוּרָה" (אורות, "ישראל ותחייתו", ח).

מידת הגבורה של עם ישראל היא יסוד חיי התורה ועבודת ד' שלו. מצד אחד, ב"סור מרע" – בהתמודדותו עם אתגרים ופיתויים: "אֵיזֶהוּ גִבּוֹר? הַכּוֹבֵשׁ אֶת יִצְרוֹ" (אבות ד, א). ומצד שני, ב"עשה טוב" – בגיוס תעצומות הנפש לעבודת ד', ליצירה ולקדושה: "הֱוֵי עַז כַּנָּמֵר וְקַל כַּנֶּשֶׁר, רָץ כַּצְּבִי וְגִבּוֹר כָּאֲרִי, לַעֲשׂוֹת רְצוֹן אָבִיךָ שֶׁבַּשָּׁמַיִם" (אבות ה, כ). עם ישראל יונק את מידת הגבורה מכוחה של הגבורה האלוקית, בשגרה וביציאה למלחמה: "ד' צְבָאוֹת הוּא ד' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל, וְצִבְאוֹת יִשְׂרָאֵל צִבְאוֹת ד' הֵם. בְּרוּחֵנוּ וְעַצְמוּת נִשְׁמָתֵנוּ חֲרוּתִים בְּמִכְתַּב אֱ-לֹהִים כֹּחוֹ וּגְבוּרָתוֹ שֶׁל יוֹצֵר בְּרֵאשִׁית" (שם). תודעה זו היא מקור גבורתנו בקרב: "לֹא בָּרֶכֶב וְלֹא בַּסּוּסִים הִיא יְסוֹד גְּבוּרָתֵנוּ, כִּי אִם 'בְּשֵׁם ד' אֱ-לֹהֵינוּ נַזְכִּיר; הֵמָּה כָּרְעוּ וְנָפָלוּ, וַאֲנַחְנוּ קַמְנוּ וַנִּתְעוֹדָד'" (שם).

גבורה זו הינה מורשת אבותינו הקדושים, שמתוך תורתם השלמה נלחמו בגבורה על קיום האומה: "אָנוּ מִסְתַּכְּלִים בַּדּוֹרוֹת הָרִאשׁוֹנִים, הַמְסֻפָּרִים בַּתּוֹרָה, בַּנְּבִיאִים וּבַכְּתוּבִים, אוֹתָם הַדּוֹרוֹת שֶׁהָיוּ עֲסוּקִים בְּמִלְחָמָה – וְהֵם הֵם הַגְּדוֹלִים שֶׁאָנוּ מִתְיַחֲסִים אֲלֵיהֶם בִּידִידוּת וּגְדֻלַּת קֹדֶשׁ. הִנְנוּ מְבִינִים שֶׁהַזִּיק הַנִּשְׁמָתִי הוּא הַיְסוֹד: אוֹתוֹ מַעֲמַד הָעוֹלָם, שֶׁהָלַךְ בִּמְרוּצָתוֹ אָז, שֶׁהָיְתָה הַמִּלְחָמָה כָּל כָּךְ נְחוּצָה בּוֹ, הוּא גָּרַם לְהוֹפִיעַ אֶת אֵלֶּה הַנְּשָׁמוֹת, שֶׁהַרְגָּשָׁתָן הַפְּנִימִית בְּתֹכֶן שָׁלֵם הָיְתָה. מִלְחֶמֶת קִיּוּמָם, קִיּוּם הָאֻמָּה, מִלְחֶמֶת ד' הָיְתָה בְּהַכָּרָה פְּנִימִית. עַזִּיזִים הָיוּ בְּרוּחָם וְיָדְעוּ בְּעֹמֶק הַחֹשֶׁךְ לִבְחֹר בַּטּוֹב וְלָסוּר מִן הָרַע: 'גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע'" (אורות המלחמה, ב).

יסודות אלה מתחזקים בנו מדי שנה עם התקדש חג השבועות: "ובכל שנה, כשהיום הקדוש הזה, יום מתן תורה, חוזר ומופיע על ישראל, גדולת עולם מתחדשת בקרבנו, ונכונים הננו להקשיב עוד הפעם את 'קול ד' בכח, קול ד' בהדר', כאשר שמענו אז במדבר לפני בואנו לארץ, טרם דרכה כף רגלנו על כיכר אדמה אשר נאחזנו בה לנצח, כאשר גדלה נשמתנו בקרבנו" (מאמרי הראיה ח"א עמ' 175). ממנו נשאב קדושה תעצומות נפש וגבורה: "דע ישראל, ביום הקדוש הזה, ותספוג את הידיעה הקדושה הזאת לתוך נשמתך תמיד, כי הנך נישא על כנפי נשרים" (שם). ובע"ה ננצח.

לזכר אבי מורי ר' משה שנוולד ז"ל הכ"מ