שרלו יובל (רב, ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)נזיר: קדוש או חוטא? סוגיה זו נידונה כבר אין ספור פעמים. במבט ראשון, הקורא בתורה עצמה מתרשם כי הנזיר הוא קדוש עליון. הביטויים הם מובהקים: ״קָדֹ֣שׁ יִהְיֶ֔ה״, ״כִּ֛י נֵ֥זֶר אֱ-לֹהָ֖יו עַל־רֹאשֽׁוֹ״; ״כֹּ֖ל יְמֵ֣י נִזְר֑וֹ קָדֹ֥שׁ ה֖וּא לַֽה׳״; אלה מלמדים על היחס של התורה לנזיר. הדברים מחזקים את שיטת רמב״ן בביאורו מפני מה מביא הנביא קרבן חטאת. רמב״ן מבאר כי קרבן החטאת מובא בשל העובדה שהנזיר הפסיק להיות נביא: ״וטעם החטאת שיקריב הנזיר ביום מלאות ימי נזרו לא נתפרש, ועל דרך הפשט כי האיש הזה חוטא נפשו במלאת ימי הנזירות, כי הוא עתה נזיר בקדושתו ועבודה ה', וראוי היה לו שיזיר לעולם ויעמוד כל ימיו נזיר וקדוש לא-להיו, כעניין שאמר ׳ואקים מבניכם לנביאים ומבחוריכם לנזירים׳ (עמוס ב יא), השווה אותו הכתוב לנביא, דכתיב 'כל ימי נזרו קדוש הוא לה", והנה הוא צריך כפרה בשובו להטמא בתאוות העולם״. דברים אלה מתאימים מאוד גם למה שהוא עצמו כתב בפרשנותו ל״קדושים תהיו״, כאשר הוא מדגים כיצד מתרחקים מהיות נבל ברשות התורה: ״…ויקדש עצמו מן היין במיעוטו, כמו שקרא הכתוב הנזיר קדוש…״.
לעומת זאת, אנו רגלים לצטט את הרמב״ם שאימץ פרשנות הפוכה הכתובה בדברי הגמרא, שקרבן החטאת הוא על כך שהנזיר היה נזיר מלכתחילה: ״…גם זה דרך רעה היא ואסור לילך בה, המהלך בדרך זו נקרא חוטא, שהרי הוא אומר בנזיר ׳וכפר עליו מאשר חטא על הנפש׳, אמרו חכמים: ומה אם נזיר שלא פירש אלא מן היין צריך כפרה – המונע עצמו מכל דבר ודבר על אחת כמה וכמה…״.
אלא שכרגיל, התמונה מורכבת יותר. הרמב״ם עצמו מתבטא כלפי הנזיר גם בדרכים אחרות: ״האומר ׳הריני נזיר אם אעשה כך וכך, או אם לא אעשה׳ וכיוצא בזה – הרי זה רשע ונזירות כזו מנזירות רשעים הוא; אבל הנודר לה' דרך קדושה הרי זה נאה ומשובח, ועל זה נאמר ׳נזר א-להיו על ראשו, קדוש הוא לה'׳ ושקלו הכתוב כנביא (שנאמר) ׳ואקים מבניכם לנביאים ומבחוריכם לנזירים׳״.
מה אנו למדים מכךֿ הרבה מעבר לסוגיית הנזיר? אין ספור עניינים תלויים מאוד בהקשר. כאשר אנו עוסקים בהתרחקות מהנאות העולם, המיוצגת על ידי מצוות הנזיר, הדבר מאוד תלוי בשאלת המגמה והכוונה. כאשר מדובר על מוטיבציה שעניינה להתקדש במותר לנו – היא ראויה מאוד; כאשר מדובר בנזירות כדרך חיים מתמדת ובשימוש בה כחלק מעולם של נדרים הבאים למעט את דמות האדם – היא מעשה רשעים. גם מדברי רמב״ן עצמו עולה כי אין חובה להימנע משתיית יין לחלוטין, וגם לדבריו ההקשר הוא חלק בלתי נפרד מהיחס הבסיסי לנזירות.
האם אמירת ביקורת על אחרים, חיובית או שלילית? שוב, הדבר תלוי הקשר. אם מדובר במוטיבציה שהיא לשם שמיים, בצורך גדול של מאבק בעוול, בדרך שממוקדת בעניין עצמו, בזהירות שלא לפגוע יתר על המידה – לעתים אסור לשתוק, והדברים מהווים אף מצווה של ״לא תעמוד על דם רעך״; אולם כשהביקורת נאמרת במטרה לפגוע, בדרך פוגענית ומעליבה, במציאות שניתן היה להימנע ממנה או למצער לנסות לתקן בדרך אחרת – היא מהעבירות החמורות ביותר.
אלה דוגמאות בלבדֿ, לעיקרון מקיף. כמעט כל תחום שאנו באים איתו במגע הוא תלוי הקשר, כוונהֿ, ודרך מעשית המבטאת את כל אלה. יהיה נכון יותר אפוא לבחון כל התנהגות על רקע מערכת הרבה יותר מקיפה ורחבה מאשר המעשה עצמוֿ, ולחתור לדיוק, לכוונה טהורה, למעשה מתוקן, ולהבנה עמוקה שיש לחשב את המערכת כולה בין כשאנו מחליטים לגבי עצמנו, ובין כשאנו מגיבים על אחרים.
