רט אבי (מנהל חינוכי ועורך התלמוד הישראלי [מדיסון])בעיצומם של ימים קשים ומאתגרים מאד לעם ישראל במדבר, נדרש משה רבנו, המנהיג הגדול, לגייס את כל תעצומות הנפש, כדי להמשיך ולהוביל את העם, למרות רעשי הרקע והביקורות הקשות המוטחות בו. אלו מגיעות לא רק מצד העם המתאוננים, אלא אף מהמעגל הקרוב אליו- אחותו ואחיו:
" וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל־אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח כִּי־אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח..וַיֹּאמְרוּ הֲרַק אַךְ־בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר ה' הֲלֹא גַּם־בָּנוּ דִבֵּר..".
משה לא עונה, לא מסביר, לא מתפלמס, לא מתלהם. הוא שותק שתיקה המעידה על עומק אופיו ומהותו של המנהיג הגדול הזה: "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל־פְּנֵי הָאֲדָמָה".
זאת ועוד. כאשר מרים אחותו לוקה בצרעת בעוון הדברים שדיברה על משה, לא רק שמשה לא אומר 'מגיע לה על שפגעה בי', אלא הוא עומד ומתפלל מעומק ליבו תפילה בת חמש מילים שהפכה להיות סמל לתפילה קצרה: " וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר אֵ-ל נָא רְפָא נָא לָהּ". גם כאן ביקשו חז"ל להפנות את תשומת ליבנו לרגישותו הגדולה של משה לא רק לאחותו, אלא גם לעם כולו. לכאורה היה מתבקש שמשה רבנו יאריך בתפילה על אחותו ויבקש עליה רחמים, שהרי זו אחותו הקרובה אליו, זו שניצבה והגנה עליו ליד היאור כאשר הוא היה מונח כתינוק קטן בתיבה, זו אחותו לה הוא חב את חייו. למרות כל זאת משה מקצר בפילה ומסתפק בחמש מילים: " אֵ-ל נָא רְפָא נָא לָהּ'.
ומביא רש"י את המדרש:
"מִפְּנֵי מָה לֹא הֶאֱרִיךְ מֹשֶׁה בִּתְפִלָּה? שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ יִשְׂרָאֵל, בִּשְׁבִיל אֲחוֹתוֹ הוּא מַאֲרִיךְ בִּתְפִלָּה, אֲבָל בִּשְׁבִילֵנוּ אֵינוֹ מַאֲרִיךְ בִּתְפִלָּה". עד כדי כך הייתה גדולה רגישותו של משה להלך הרוח שעלול להתעורר בעם.
מידת הענווה כזו של משה רבנו לצערנו כבר כמעט אינה מצויה בקרב מנהיגי הדור.
תרבות שלימה התפתחה בעולם – מפוליטיקאים ועד סלבריטאים, תרבות של הערצה ואלילות, יועצי תדמית ותקשורת, של כוחנות ואגו, של מוחצנות והרבה אני ואני- והענווה ניצבת לה מבוישת, כמצרך ללא ביקוש.
וכאילו מהעבר השני של העולם, ניצב משה רבנו, המנהיג הגדול ביותר של העם היהודי, זה שהנהיג את העם בשעותיו הקשות ביותר, והצליח להוציאו מגלות מצרים, להביאו למעמד הר סיני ולהנהיגו במדבר 40 שנה בתנאים הקשים ביותר עד מפתנה של ארץ ישראל. את האיש הזה מכתיר הקב"ה בתואר הגבוה ביותר שנותן אלוקים לבן אנוש: "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה".
ענווה היא התובנה הגדולה שאתה משרת רעיון ואנשים, ולא הם משרתים אותך.
ענווה היא היכולת וגדלות הנפש להקשיב, להודות בטעות, לתת מקום גם לאחר. ענווה אמיתית ממלאת את האדם עוז ותעצומות מכיוון שהיא איננה באה לשרת את האגו שלו, אלא את הערכים והאידאות. ענווה אמיתית נובעת מתודעת שליחות גדולה.
עולם ללא ענווה הוא עולם חסר. עולם ללא ענווה הוא עולם בו הציניות שולטת, המניפולציה מתמרנת, התקשורת חוגגת, והנשמה מתייבשת.
כל כך התרגלנו לעולם של שטחיות ופלקטים, של אגו וכוחנות, וכמעט שכחנו שאפשר גם אחרת. שיש עוד משקפיים שאפשר באמצעותם להסתכל על העולם- משקפיים של ענווה, שהם הרבה יותר עוצמתיות וחזקות ממשקפיים של אגו.
בעולם השקר הסובב אותנו, אנו בוחנים מנהיגים ביכולת הדיבור והניהול, בכריזמה, במתק שפתותיהם והבטחותיהם, וביכולת התמרון והמניפולציה הפוליטית שלהם.
משה רבנו מלמדנו גם באירוע הזה של הביקורת מצד מרים ואהרון, ובאופן כללי בכל אורחותיו, מהי תודעת שליחות גבוהה, איכפתיות ורגישות לצדק ולאמת, ומעל לכל, ולפני הכל, ואחרי הכל- מהי ענווה גדולה. משה אמת ותורתו אמת, וענוותנותו אמת.
