וַיִּדֹּם

ברגע הקשה ביותר בחייו, ניצב אהרון הכהן במשכן מול גופות שני בניו, נָדָב וַאֲבִיהוּא, ותגובתו לאסון הנורא הזה זועקת ורועמת בשתיקתה – "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן". בשם רבי מנחם מנדל מקוצ'ק נאמר המשפט: "אין דבר שלם יותר מלב שבור וזועק יותר מן הדממה".

תכונת השתיקה הפכה להיות בעולמנו רב המלל לנדירה יותר ויותר. הזמינות של המקלדת, המחשב, הטלפון, המסך, המיקרופון והרשתות החברתיות – כל אלו הפכו את השתיקה לכמעט בלתי אפשרית. לכל אחד יש מה להגיד בכל רגע נתון על כל נושא שבעולם, ומלא חלל האוויר במלל אין-סופי כמים לים מכסים. לכל אחד יש צורך להגיב, לפרשן, לתקוף, להכריז, לדבר, לשלוח מסרון ולטקבק – והשתיקה מאין תימצא?

תכונות רבות אנו לומדים מהאבות ומהאימהות, וממייסדי האומה: חסד, אמונה, הכנסת אורחים, ערבות הדדית, אהבת ישראל, מסירות וכן הלאה. על שלל התכונות הללו מתווספת על ידי אהרון הכהן התכונה שכל כך חסרה לנו בעת הזו – השתיקה – "וַיִּדֹּם".

המשוררת זלדה בחרה לתת לאחד משיריה המפורסמים את השם – 'שתיקה כבדה'. נעמי שמר התבססה על המשפט המיוחס לרבי מנחם מנדל מקוצ'ק, כשכתבה את השיר 'אין דבר שלם יותר מלב שבור וזועק יותר מן הדממה', והזמר קובי אפללו בשירו המפורסם 'בא מן השתיקה' גם הוא עוסק בתכונה הזו: "כל אשר אני אומר עכשיו, זה עוד ירגיש בכל מצב כמו שאלה שקטה. עוד השיר המתנגן באור בצליל מיתר שירת מינור. זה בא מן השתיקה".

למה כל כך קשה לנו לשתוק? כי השתיקה שייכת למשפחת הענווה והגבורה. כי כדי לשתוק צריך הרבה יותר כוחות נפש ועוצמות מאשר לדיבור. כי רק מי שענווה גדולה היא חלק מובנה באישיותו מסוגל להתבונן, לחשוב ולשתוק, מבלי הצורך להגיב מייד ולהחצין את המתחולל בקרבו פנימה. העולם מלא בדיבור ובהחצנה. והשתיקה הנדירה כמו יהלום מיוחד, באה ממקום עמוק של הפנמה, הקשבה, רגישות והבנה.

חכמי ישראל לדורותיהם הרבו לדבר על חשיבות הדברים היוצאים מן הפה – לשון הרע, רכילות, דיבורי הסרק ודומיהם. הם ביקשו לכוון את האדם לדיבור רק בעת הצורך, וגם אז לאחר סינון של נפה אחר נפה, וגם אז רק מה שהכרחי, ושוב ושוב הכווינו את האדם אל השתיקה. כמילותיו של שמעון בנו של רבן גמליאל בפרקי אבות: "שִׁמְעוֹן בְּנוֹ אוֹמֵר, כָּל יָמַי גָּדַלְתִּי בֵין הַחֲכָמִים, וְלֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב אֶלָּא שְׁתִיקָה. וְלֹא הַמִּדְרָשׁ הוּא הָעִקָּר, אֶלָּא הַמַּעֲשֶׂה. וְכָל הַמַּרְבֶּה דְבָרִים, מֵבִיא חֵטְא".

אל מול גופות שני ילדיו, ניצב אהרון הכהן עצוב, כואב ושותק. דממה שכולה תעצומות, ענווה וגבורה.