לימוד תורת הסוד

לימוד תורת הסוד

משה ביקש עִם סיום תפקידו שהקב"ה ימנה מנהיג שיהא סבלן ואוהב ישראל – כפי שהיה הוא עצמו.

כך אמר (במדבר כ"ז, טו-י"ח) "יַפְקֶד ה' א-להי הרוחות לכל בשר איש על העדה", ומבאר רש"י: "מנֶה עליהם מנהיג שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו". מנהיג צריך לסבול, מלשון סבלנות ומלשון סבל, ציבור שיש בו אנשים שונים ומשונים. היינו מצפים ממנהיג סבלן כי יידע להכיל גם טרוניה מתפנקת ביחס לאוכל. אולם, משה פנה בתרעומת כלפי שמיא על עצם מינויו למנהיג ואמר (שם, י"א-י"ב) "למה הרעות לעבדך ולמה לא מצאתי חן בעיניך לשׂום את משׂא כל העם הזה עלי. האנוכי הריתי את כל העם הזה?". להיכן נגוזה הסבלנות של משה? נניח שילד מתפנק ומבקש שלא כהוגן, האם יאמר אביו לקב"ה, למה נתת לי ילד?

החתם סופר מבאר את הדברים מתוך זווית ראיה מקורית ומחודשת.

משה רבנו היה מורה המלמד תורה. מורה מוכשר יודע לפשט דבר מורכב ולהסביר דברים מופשטים. אבל, התלמיד חווה את הלימוד בחוויה משלו, לפי מצבו הנפשי וטוהר ליבו שלו. על כן, דבקות באלוקים שיש לרב, שהיא חוויה אישית – אינה עוברת באמצעות הוראה.

נעיין במחלוקת חסידים ומתנגדים בתשובתם לשאלה זהה. רבי חיים מוולוזי'ן בספרו "נפש החיים" (שער ד', פרק כ"ח) שואל מדוע קרוי חלק מהזוהר "תורת הנסתר"? הרי מי שמבין את סודות התורה זו עבורו תורה גלויה, ומי שאינו מבין את מה שהוא לומד – הכל עבורו סתום ונסתר, גם אם זה פסוק בתורה, דבר משנה, גמרא מפורשת או שאלת תוספות?

רבי חיים משיב, כי כאשר אדם מגלה סוד לרעהו, הדבר נשאר סוד במהותו. אכן, יש עוד אדם שיודע על כך אך עדיין זהו סוד, כי המידע נוגע לעניין פנימי. לעומת זאת, כשאדם לא יודע דבר חיצוני אין הוא הופך לסוד מכיוון שפלוני לא יודע אותו. הגדרת סוד נובעת ממהות הדבר, ולא מהיקף הידיעה הסובייקטיבית של אדם מסוים. עתה מובן שתורת הנגלה היא  פשוטו של מקרא ואילו תורת הסוד היא מה שאינו כתוב מפורש בתורה ונטמן ברמז בדבריה.

ה"בעל שם טוב" (פרשת ואתחנן אות נ"א) משיב, כי יש הבנות הנובעות מחוויית הלימוד וכי חוויות לא עוברות באמצעות הוראה. אי אפשר להסביר טעם למי שלא טעם בעצמו ואי אפשר להסביר אהבה למי שלא אהב. מי שלא חווה לא יידע ואדרבה "אם צריך להסביר לך – לא חווית". חוויה אי אפשר ללמוד באופן חיצוני ועל אדם לחוות אותה בעצמו באופן פנימי. מה שמובן מכוח חוויה הוא תורת הנסתר. תורת הזוהר עוסקת באהבת ה' וביראתו. לכן, זו תורת הנסתר ופנימיות התורה. אדם צריך לחוות קשר לאלוקים בעצמו כדי להגיע לאהבת ה' וליראת ה'.

בעולם הדימויים של חז"ל נקראת המחשבה "הריון", שכן היא מבטאת תהליך פנימי, ואילו הדיבור מכונה "לידה", כי הוא ביטוי חיצוני לסערת הנפש הפנימית. הדיבור אינו משקף את חווית החשיבה, את ייסורי הנפש וחיבוטי הספק, את הרגש המתעורר בכל צד של התלבטות. מחשבה יכולה להיות עמוקה ונשגבה, והדיבור מבטא רק אפס קצה. הדיבור הוא חיצוני, שטחי, רדוד. דיבור – עובר ממורה לתמיד. מחשבה – היא חוויה פנימית הנשארת בליבו של המורה. השראה, שאי אפשר להעביר.

אילו היה עם ישראל מקבל ממשה את חווית הלימוד שלו ואת קרבת האלוקים שחווה, לא היו בוכה שהמזון אינו "גורמה". זו לא רק טרוניה לא מוצדקת, אלא סממן לכך שהלימוד חיצוני ולא חווייתי. על כן אמר משה "האנוכי הריתי את העם זה"? משה קָבַל שה' לא נתן בו כוח להעביר גם את מה שמכונה הריון, כלומר את חוויותיו הפנימיות ואת מחשבותיו הקדושות העוסקות באהבת ה' וביראתו.

הנה כי כן, אפשר ללמוד תורה מרב גאון וצדיק, ואף ממשה רבנו, אך אם אדם לא מקבל מרבו את שרעפיו ומחשבותיו הקדושות ואת אהבת ה' שבו, הוא יישאר שטחי וגשמי.  תלמיד צריך להרגיש את ההשראה של הרב בחוויית הלימוד עצמה. וזה אפשרי! אם כך יעשה התלמיד, הרי שידמה לרבו, וילמד גם את פנימיות הדברים ותיגלה לו תורת הסוד.