נהוראי מאיר (רב משואות יצחק, יו"ר רבני בית הלל)פרשת בהעלותך מציבה בפנינו את אחת המשימות המאתגרות ביותר בנפש האדם והאומה: היכולת לנוע בתוך ערפל. התורה מתארת את הרגע שבו עם ישראל נאלץ להותיר מאחור את המקום הבטוח – "הר סיני" ולצאת למסע ארוך, ללא מפת דרכים ברורה, וללא לוח זמנים מתוכנן. מצד אחד, חניית המחנה הייתה מופת של סדר וארגון עד לפרט האחרון; מצד שני, ההליכה עצמה התאפיינה בחוסר ידיעה מוחלט. עיני העם כולו היו נשואות אל המשכן ואל הענן, כאשר לא היו כל התראות מוקדמות או יומנים מסונכרנים מראש.
בני ישראל נסעו רק כאשר הענן עלה מעל המשכן, וחנו בזמן שהענן שכן מעליו. והנה, התורה אינה מסתפקת בתיאור כללי של הסימן הזה, אלא בוחרת להאריך ולפרט דוגמאות, שבמבט ראשון נראות ככפילות מיותרת: "וּבְהַאֲרִיךְ הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן יָמִים רַבִּים … וְלֹא יִסָּעוּ: וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה הֶעָנָן יָמִים מִסְפָּר עַל הַמִּשְׁכָּן עַל פִּי ה' יַחֲנוּ וְעַל פִּי ה' יִסָּעוּ: וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה הֶעָנָן מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר וְנַעֲלָה הֶעָנָן בַּבֹּקֶר … אוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה וְנַעֲלָה הֶעָנָן וְנָסָעוּ". מדוע יש צורך במתן כל הדוגמאות הללו? הרי מובן מאליו שאם הענן ישהה זמן רב מעל המשכן, ממילא גם החנייה של העם תהיה ארוכה יותר.
הרמב"ם בספרו "מורה נבוכים" (ג, נ) מעיר על אריכות דברים זו ומבקש להסביר את עומק הסיבה:
"…והנני מודיעך טעם כל הפירוט הזה, וטעמו של דבר כדי לחזק את העניין לסלק מה שהיו האומות מדמים אז ומה שהם מדמים היום, שישראל טעו בדרך ולא ידעו היכן ללכת, כאומרו נבוכים הם בארץ… לפיכך בא הכתוב לבאר ולהדגיש שאותן המסעות הבלתי סדירים… ושינויי זמן ישיבתם בכל תחנה … כל זה בניהול אלוקי ואין זה תעיה בדרך".
המתבונן מן הצד עלול היה לפרש את התזזיתיות הזו ככאוס, כטעות בניווט וכחוסר אונים. על כן מדגיש הכתוב שכל המסעות נוהלו בהשגחה עליונה מדויקת – ברצותו מאריך וברצותו מקצר.
אולם, נראה שיש כאן רובד עמוק ואישי אף יותר, שנועד להעצים את גדלותו הרוחנית של העם. הפירוט המקראי חושף בפנינו את תעצומות הנפש שנדרשו בתוך הטלטלה הזו. למשל, אדם היוצא לדרך ארוכה, ואינו יודע מתי יגיע למחוז חפצו או מתי תהיה התחנה הבאה. כשהוא מגיע סוף-סוף לנווה מדבר שוקק מים, הוא אינו יודע אם יזכה לנוח שם לילה אחד או שנים ארוכות. ומאידך גיסא, כשהוא מגיע למקום צחיח, קשה ומאיים, הוא נאלץ לגייס כוחות לאפשרות שישהה שם זמן רב. בתוך חוסר היציבות הזה, כשהקרקע רועדת, העם בוחר במודע לשאת עיניים אל השכינה ולבטל את רצונו. כפי שמסביר אור החיים הקדוש:
"בא הכתוב לסדר כל בחינות הנהגות הענן, וללמד שבחן של ישראל שהיו חפצים באשר יחפוץ ה', והתחיל בעניין אריכות זמן החניה ואמר כל ימי אשר ישכון הענן יחנו פירוש יחנו יחפצו לחנות…".
כמה חזקים ומהדהדים הדברים הללו דווקא לתקופה המורכבת והסוערת שבה אנו נמצאים כיום. אנו חיים בעידן שבו התוכניות משתנות ברגע, השגרה נסדקת פעם אחר פעם, וחוסר הוודאות הפך לבן בית אצל כולנו, ברמה הלאומית והאישית כאחד. המסע של דור המדבר מעניק לנו מצפן רוחני ומחזק: גם כשלא רואים את סוף הדרך, וגם כשהתחנות זמניות ומטלטלות – אין זה אומר שאנו תועים בדרך. זוהי בדיוק העת להעמיק את העוגן הפנימי, ולזכור שכל תחנה היא חלק מתוכנית גדולה ומכוונת. על נאמנות מופלאה זו, השומרת על אש האמונה בתוך הערפל, הבטיח הנביא ירמיהו: "… זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה".
