במה תבחרו, באינטרס שלכם – או ברצון ה'?

אצל עובד ה' האתיופי כמעט ולא מקוננות שאלות של גורל וספקות

האברבנאל שואל: "אם הוא יתברך הרשה את בלעם ללכת, איך אחרי שהלך נאמר 'ויחר אף אלוקים…' והוא לא הלך אלא ברשותו ובמאמרו?". עוד שאלה אנו קוראים בהפטרה: "עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב ומה ענה אותו בלעם… למען דעת צדקות ה". מכל החסדים הגדולים שעשה הקב"ה לעם ישראל לאורך ההיסטוריה הישראלית הנביא מיכה רואה לנכון, לציין במיוחד את החיוב לזכור שהקב"ה הציל את עם ישראל מקללתו של בלעם. גם חז"ל רואים בפרשת בלעם משהו מיוחד ומציינים בגמ' ש"משה כתב ספרו ופרשת בלעם". וכי אין אנו יודעים שמשה כתב פרשה זאת כשאר התורה? עוד נשוב לענות על כך.

קיומה של בחירה חופשית אצל המאמין היא שאלת יסוד באמונתו. מיהו האדם? מה ראוי שיהיה? האם האדם חי בתוך מציאות המופעלת כולה על ידי הקב"ה – אזי יש לנסות להבין כיצד פועל הקב"ה בעולמו? והאם ישנה דרך שבה ניתן להשפיע על הנהגתו של הקב"ה שיפעל לטובת האדם? האם הבחירה הנכונה של האדם משפיעה על המציאות או שמא המציאות היא שמכריחה אותו כיצד להתנהל? שאלה זאת הפניתי בזמנו לסבא שלי שהיה תלמיד חכם גדול, אבא גדעון דג'ן מנגשה זצ"ל.  בכדי שנוכל להבין את תשובתו אקדים ואסביר כי על פי מנהג יהודי אתיופיה אישה בנידתה יוצאת מחוץ לביתה לבקתה שמחוץ לכפר. הימצאותה של הנידה בבקתה זו היא חובה שאין לעבור עליה גם אם הדבר כרוך בסכנת נפשות ברורה. בקתות הנשים הנידות נמצאו מחוץ לכפר וממילא במקומות שהיו חשופים לחיות טרף. שאלתי את סבי, אבא גדעון דג'ן מנגשה זצ"ל, כיצד הם בחרו לשלוח את הנידה לפעמים לבד, במקום שהסתובבו בו אריות וזאבים, הרי יש כאן סכנה ברורה לאישה? הוא השיב לי על ידי מעשה שהיה באתיופיה: שתי נשים ישראליות נידות, ששהו ב"בית הטומאה", הלכו לישון מתוך אמונה בקב"ה שישמור עליהן. באותו לילה באה אישה נוכרית לישון איתן. האישה הנוכרית פחדה קצת ובחרה לישון בין שתיהן. בלילה בא זאב, שלף אותה מהאמצע וטרף אותה. ואז סיים סבי: "מי שמאמין באמונה שלמה, ה' שומר עליו. אנו מקיימים את מצוות ה' באמונה ובביטחון מלא 'כי לא מחשבותיי מחשבותיכם'. ה'מחשבות של ה' הן מצוות התורה, ועל היהודי לקיימן ללא כל השגות וספקנות". ברגע זה הבנתי שיהודי אתיופיה לא התמודדו עם שאלות מסוג זה של גורל וחופש בחירה. ואכן כמעט בכל הספרות התנ"כית המכונה "מצהפה ק'דוס" (הספר הקדוש) שיש ברשות יהודי אתיופיה משתקפת תמונה לפיה שולט הקב"ה בעולם, ונוכח התגלות עולם זה עומד האדם נרגש ומשתומם, תמה על דרכי הא-ל המגוונות. ועם זאת, אצל עובד ה' האתיופי כמעט ולא מקוננות שאלות של גורל וספקות. המאמין האתיופי מקבל את אמונתו מכוח מסורת ההורים והקהילה, ואינו שואף לחקור אותה. הוא חי בשלמות פנימית. על ה' ישליך יהבו.

נחזור עתה לענות על שאלותינו. בלעם שידע לכוון לרגע שבו הקב"ה זועם, הרגיש שהוא שולט בעניינים. הוא ידע מה נכון לעשות ובכל זאת בחר בדרך האינטרסנטית. כפי שכותב בעל העקדת יצחק: "ידוע שהדברים האסורים או המגונים – השאלה על היתרם הוא חטא גדול. וייתכן, כי כאשר ידבר איש אל רעהו בסתר לאמור: 'נלכה נעבדה אלוהים אחרים' או 'נארבה לדם', וכיוצא בו, שישיב לו: 'אלך ואשאל פי חכם אם אעשה אם לא', שהרי מוזהר ועומד עליהם תמיד". ובכל זאת ה' מציע לבלעם לא ללכת איתם. בפעם השנייה ה' אומר שילך כדי שילמד שבלעם הולך בהתאם למטרותיו של הקב"ה ולא בהתאם לאינטרסים שלו. "והראה בושתו וכלימתו לעיני השרים אשר חשב להתכבד בעיניהם". ככל הנראה מיכה נביא מתמודד בתקופתו עם טיפוסים שכלפי חוץ נראים צדיקים וישרים אבל העמידו את האינטרסים שלהם לפני הקב"ה. באשר זאת נבואות התוכחה של מיכה פונות בעיקר אל ראשי העם ומושליו. חז"ל ראו לציין במיוחד שמשה כתב גם את פרשת בלעם בגלל היסוד הזה שההנהגה מחויבות להכפיף עצמה למטרותיו של הקב"ה לפני האינטרסים האישיים.

אחד מגדולי החסידות רבי יצחק מברדיטשב אמר: "בעבר היו אנשים דוברים אמת ומשקרים בבית הכנסת, והיום נתהפכו היוצרות: הם משקרים ברחוב ואומרים אמת בבית הכנסת". מששאלו אותו איך הגיע למסקנה זו ענה: "בעבר היו אנשים מנהלים עסקיהם ביושר, אך כשהיו מגיעים לבית הכנסת היו אומרים 'אשמנו, בגדנו, גזלנו' וזה היה שקר. ואילו היום הם באמת בוגדים, מרמים וגוזלים וכשהם מגיעים לבית הכנסת הם אומרים את האמת: 'אשמנו, בגדנו, גזלנו'" (מתוך יורם טהרלב, על ברכי אבות). חשבתי לעצמי שלא מתאים לסנגורם של ישראל לספר סיפור כזה. בטח הוא התכוון לבלעם ולבלק.

(בלק תשפ"א)