הרש אבינועם (מחנך ומעביר שיחות להורים, מורים ונוער)אני רוצה הפעם לספר לכם על חבר שלי, נקרא לו לצורך העניין יוסי: יוסי הוא מסוג האנשים שתמיד מרגישים שהעולם קצת נגדם. מה זאת אומרת? אם נניח שיש ענן אחד בשמיים ביום של פיקניק, אז כנראה שהוא ימטיר בדיוק על הסנדוויץ' של יוסי.
אבל לפני שבועיים, הגיע השיא: בערב שגרתי של דריכה לא זהירה על מדרכה לא ישרה, יוסי שמע את ה'קליק' המצמרר: זה שמבשר לך שמשהו לא טוב הולך לרדת על הגוף שלך. וככה, אחרי פאניקה והחלפת צבעים, יוסי מצא את עצמו במיון של בי"ח 'הדסה עין כרם'.
אחרי הצילום הוא הבין שהקליק הזה בעצם הרבה יותר חמור ממה שחשב. זה שבר. כשבאתי לבקר אותו, הוא שכב שם עם רגל מורמת לשמיים, עטופה בגבס לבן ומגושם, ופרצופו היה בהתאם: "אבינועם", הוא נאנח, מביט בתקרה בייאוש של מי שאיבד את עולמו, "אני רווק, מחפש את האחת, ודווקא עכשיו כשנתתי א' להצעה אחת, אני עם רגל שבורה? תגיד, יש מצב שא-לוהים נהנה להתעלל בי? אני באמת בן אדם כזה רע?".
הנהנתי בהבנה. אבל אז, משהו השתנה באוויר של החדר. יוסי, שעד אותו רגע היה מרוכז אך ורק בנפיחות בקרסול שלו ובדייט שהוא נאלץ לבטל, התחיל להסתכל סביבו: לידנו עבר אדם שמתמודד עם מחלה מורכבת, מעבר לווילון שמענו משפחה שמתפללת לרפואת יקירם, ובחדר הסמוך ראינו ילד קטן שעובר פרוצדורה שלא הייתי מאחל לאף אחד.
פתאום, השקט בחדר נעשה רועם: יוסי הסתכל על הגבס שלו, על הרגל שצפויה להחלים בעוד כמה שבועות, ואז הביט על האנשים בחוץ. "אתה יודע", הוא לחש לי, והפעם הטון היה אחר, נקי מציניות, "כל הערב חשבתי שזה סוף העולם. אבל כשאני רואה מה עובר על אנשים כאן, בקומה הזאת, אני מבין שהרגל שלי היא לא בעיה. היא בסך הכל תזכורת".
בפעם הראשונה מאז שאני מכיר את יוסי, ראיתי דמעות בעיניים שלו… זה הרגע שבו הלב שלו, וגם שלי, עבר שינוי קטן. אנחנו כל כך רגילים לחיות בתוך ה'קשה לי', ה'אין לי', ה'לא מסתדר לי', עד שאנחנו שוכחים להסתכל החוצה. אנחנו הופכים להיות מרכז היקום של הצרות שלנו. אבל לפעמים צריך גבס אחד, או ביקור אחד במסדרון של בית חולים, כדי להבין שהחיים הם לא צבר של תקלות, אלא רצף של חסדים שאנחנו פשוט לוקחים כמובן מאליו.
יוסי הוא עדיין רווק, והרגל שלו עדיין מגרדת מתחת לגבס. אבל הוא השתנה. עכשיו הוא מעריך את העובדה שהוא יכול לשבת בבית, את העובדה שהכאב שלו הוא זמני, ואת העובדה שיש לו את היכולת לקום, גם אם זה ייקח קצת זמן, ולהמשיך ללכת.
אנחנו ממהרים להגדיר חיים כ'קשים' בגלל עומס, או זוגיות שלא הגיעה, או קריירה שתקועה. אבל לפעמים, ה'קושי' הוא דרך של החיים לטלטל אותנו ולהגיד: "היי, תתעוררו! אתם חיים! אתם נושמים! תעריכו את זה!"
אז בפעם הבאה שאתם מרגישים שהעולם קצת נגדכם, תזכרו את יוסי: תסתכלו על הרגל שמתפקדת, על האנשים שאוהבים אתכם, על השמש שזורחת מחר בבוקר. אל תחכו לגבס כדי להתחיל להגיד תודה על מה שיש. כי האושר, בסופו של דבר, הוא לא היעדר בעיות. הוא היכולת להסתכל על מה שיש, ולחייך.
