הרש אבינועם (מחנך ומעביר שיחות להורים, מורים ונוער)ביום ראשון הישיבה התיכונית שלי יוצאת למסע אל הרי הכרמל. זהו אותו זמן בשנה שבו הלו"ז המהודק, דפי הגמרא והמבחנים מפנים את מקומם למרחבי הטבע הפתוחים.
הזמן שבו כל הערכים שעליהם אנחנו מדברים בבית המדרש: מידות, חסד, אחריות הדדית, מתגלמים בבשר ודם בתוך מסע של שלושה ימים. בלי מסכות.
לפני שנים, הכרתי תלמידים שהיו נערים מקסימים, מבריקים, כאלה שכל מחנך היה מתפאר בהם. ואז הגיע הטיול השנתי, ונדהמתי לראות כיצד חלקם, בתוך סערת הנעורים, לא הצליחו לראות מילימטר מעבר לעצמם. ומנגד, היו כאלה שלא הייתי מהמר עליהם לרגע, אך בטיול הם פשוט זרחו כיהלומים, הגדילו ראש, סחבו משקלים כאילו היו לוחמים במטכ"ל, ודאגו לחברים בשתיקה מרגשת.
בכל טיול כזה, מחשבתי נודדת אל דמותה המאירה של יהודית אמונה דנינו ז"ל. יהודית לא הייתה סתם נערה; היא הייתה הלך רוח של גדלות נפש. היא לימדה אותנו, בעצם קיומה השקט, שכל נשמה היא עולם ומלואו ושכל אדם שאתה פוגש בדרך הוא הזמנה לתיקון. כשאנחנו צועדים על אדמת הארץ, אנחנו לא רק דורכים על סלעים או על עפר; אנחנו הולכים על סיפורים של חיים.
לא אשכח את דבריה למחנכת שלה, כשביקשה בטון חד וברור, בעניין סידורי הלינה בטיול: "שימי אותי עם מי שצריך בחדר. אם יש מישהי שאין לה עם מי להיות – שימי אותי". מי שמכיר את עולם החינוך, את כאב הראש האטומי של סידור חדרים בטיול, מבין כמה הדבר הזה נדיר. זהו רגע מזוקק של אנושיות. היא הייתה מוכנה לוותר על 'חוויית הטיול' שלה, על הנוחות שלה, רק כדי שאף תלמידה לא תרגיש לבד. זו דרגה של אינטליגנציה רגשית, איזה חסד פשוט וטהור.
robert-collins-unsplash
הלוואי שהורי התלמידים היו רואים בטיול לא 'עוד יום חופש' מהשגרה, אלא הזדמנות ליצוק תוכן לחיים: אילו היו מכינים את הילדים לא רק עם כריכים וציוד, אלא עם לב פתוח. אילו היו אומרים להם: 'תהיה העוגן של מי שהשביל תלול לו מדי'. הורים שמכינים את הלב של הילד, מעניקים לו כלי לחיים ששווה יותר מכל הישג לימודי.
גדלותו של אדם לא נמדדת במהירות הטיפוס שלו, אלא במידת האכפתיות שלו לחבר שמעד. וממכם, תלמידיי האהובים, אני מבקש: אל תיתנו למסכות ה'קוליות' להסתיר את הנשמות סביבכם. תראו את החבר שצועד מאחור, זה שמרגיש אבוד. תגלו מעורבות אמיתית. מילה טובה בפסגת ההר, חיוך קטן בנתיב צר, הם הפעולות הגדולות ביותר שיהודי יכול לעשות. הטיול הזה הוא המבחן האמיתי שלכם: האם תדעו להפוך את השבילים של הכרמל לשבילים של הלב?
אנחנו נוטים לחשוב שהחיים קורים בהישגים, אך האמת היא שהם קורים ב'בין לבין': בנשימה עמוקה של אוויר פסגות, בשיחה כנה מול מדורה, באחריות המשותפת.
***
הורים יקרים, כשהילדים שלכם חוזרים מהמסע, אל תסתפקו ב"איך היה?" שבו איתם לשיחה עמוקה, של רפלקציה אמיתית. תשאלו אותם: "באילו רגעים בטיול הרגשת שאתה העוגן של חבר שזקוק לעזרה?" לאחר מכן תבקשו לשתף: האם היה רגע שבו הרגשת שהמעשים שלך הם קידוש ה' והוסיפו אור בעולם?" אין לי ספק ששאלות אלו יהפכו את החוויה הפיזית לצמיחה פנימית ומתמשכת עבורם.
