אבינועם הרש (מחנך ומעביר שיחות להורים מורים ונוער)
חשבתי על המרדף הבלתי פוסק שלנו, ההורים, אחרי האושר של הילדים וכמה פעמים אנחנו מנסים בכוח פשוט לקנות אותו
יש שיעורים שרק החיים יכולים ללמד אותך:
הכול התחיל כשהילד הבכור שלי לחץ עלי שנלך ל'מלכי הדריבל' – מופע מיוחד של כדורגל בכיכובם של מיטב אומני השליטה בכדור ובראשם הכוכב הברזילאי המפורסם: רונאלדיניו. איך שהוא דיבר על המופע הזה בהתלהבות וחיות, הבנתי שאני, כמו כל הורה שמוכן להוריד את הירח והכוכבים בשביל הילד שלו, מתכוון להגשים לו את החלום ושרק יהיה לי מאושר.
אחרי שהחלטתי שאני לוקח אותו למופע, גם אחיו הקטן הצטרף, וככה מצאתי את עצמי משלם מאות שקלים על שלושה כרטיסים ביציע העליון באולם 'מנורה מבטחים'. כל זה לא כולל כמובן שתייה בעלות של עשרות שקלים ומציאת חנייה בתל אביב ליד האצטדיון.
כשהגענו היינו מוקפים באלפי הורים נחושים שגם, כמוני, שילמו מאות שקלים בכדי ללכוד את חווית האושר האולטימטיבית עבור הילדים שלהם.
אחח, חשבתי לעצמי בערגה. מה הורים לא יעשו בשביל שהילדים שלהם יהיו מאושרים?
כשנגמר האירוע הסתכלתי על הילדים שלי ווידאתי שהם אשכרה מאושרים. אחרי כל המאמץ הזה והעלות המטורפת, חסר להם שלא!
אלא, שלמחרת שמתי לב לדבר מרתק: הלכנו ל'מופע של גן סאקר'; מתקנים חדישים ומשמחים, שטיחים עצומים של דשא והמוני עמך ישראל שבאו לחגוג וליהנות. הסתכלתי על הילדים שהיו שם: כולם, ללא יוצא מן הכלל, צחקו, השתוללו, התרגשו מהמתקנים ובאופן כללי היו מאושרים. סך עלות החוויה? כמה שקלים או כמה שעולה פנגו בחניית כחול לבן. ולתפארת מדינת ישראל.
יצאתי קצת מבולבל. ביום אחד אני נפרד ממאות שקלים בניסיון לקנות את האושר עבור ילדיי ואילו ביום השני, שני הבנים שלי כולל בתי, יצאו מחויכים ומאושרים מחוויה שכולה שימוש חופשי במתקנים של העירייה. בלי מופע הפירוטכניקה המרהיב בהיכל 'מנורה מבטחים'. בלי רונאלדיניו מלהטט בכדור. בלי בקבוק קטן של 'קוקה קולה' שעולה כמו חצי דירה בשכונת 'הר חומה'. סתם כר דשא ומצב רוח טוב.
וחשבתי על המרדף הבלתי פוסק שלנו, ההורים, אחרי האושר של הילדים וכמה פעמים אנחנו מנסים בכוח פשוט לקנות אותו: עוד סמארטפון חדש כי לכל הכיתה יש, אז גם אני רוצה וזה מה שיהפוך אותי למאושר. ועוד נעליים חדשות כי אלו, אלו הנעליים שיהפכו אותי למאושר. ועוד טיול יוקרתי לחו"ל, כי אין ספק שרק אחרי שהילדים שלנו יחוו את הלונה פארק של סלובניה הם ייטעמו באמת את טעם האושר.
וחשבתי על חבר שלי שסימס לי בתחילת השבוע והוכיח לי בחופשת הפסח האחרונה שלא צריך לקנות את האושר של הילדים שלך, אלא אפשר פשוט לייצר אותו מאוסף של חוויות: בעוד שחברים שלו לישוב, הורים למתבגרים בדיוק כמו הילד שלו (בכיתה ו'), החליטו לקחת את הילדים שלהם ולטוס לחופשות מפנקות ומפונפנות ביוון, קפריסין, צרפת ולונדון, חבר שלי אמר לי שאין לו כסף לממן את החופשות הללו והוא החליט לקחת את המתבגר שלו למסע של יומיים בשביל ישראל (מהר יונה לאלון הגליל), עם הרבה מצב רוח והשראה ובעיקר – בלי סמארטפון. רק הם, המפות, החיות, מזג האוויר והטבע. הוא סיפר לי שבסוף המסע הילד שלו כמעט בכה מהתרגשות, נתן לו חיבוק ארוך ארוך והודה לו על החוויה שאבא שלו יצר עבורו.
כשחזרו השבוע לכיתה, הוא סימס לי ותיאר שאחרי שכל החברים שטסו לחו"ל סיימו להגיד שהיה להם כיף ונחמד בטיסה ובאטרקציות, הילד שלו סיפר שהוא היה יומיים לבד עם אבא שלו בשטח וכל החברים שלו שטסו לחו"ל הסתכלו עליו בקנאה, ובהפסקה שניים באו אליו וביקשו ממנו שיספר להם עוד פרטים מהמסע.
"תגיד", הוא כתב לי בסוף ההודעה: "יש משהו שיכול להשתוות לאבא ובן ששותים קפה שחור מהפינג'אן ומדברים ביניהם מול המדורה מתחת לשמיים ולכוכבים"?
עזבו אתכם דובאי, עזבו אתכם קפריסין ויוון, עזבו אתכם לונדון.
תנו לי רק את החוויה של הביחד והשקט וההתמזגות עם הטבע.
כי אושר לא קונים. אושר יוצרים.
וזה, גבירותיי ורבותיי, דבר שאין לו מחיר.
(קדושים תשפ"ב)
