אבינועם הרש (מחנך ומעביר שיחות להורים מורים ונוער)כמו כל עם ישראל, גם אני צפיתי בתמונותיהם של הילדים המתוקים בני העדה הדרוזית שנרצחו בדם קר. כתב האישום: שיחקו במגרש כדורגל. בסופו של דבר, גם הסטטיסטיקה, כך אומרים, אמורה להתיישר. עוד רקטה ועוד אחת ובסוף – פגיעה.
"רוב ההרוגים הם תלמידים שלי", סיפרה בריאיון ל-N12 ג'האן ספדי, מנהלת ביה"ס היסודי אל-מנאהל במג'דל שמס. "ביקשתי מהם שישמרו על עצמם בחופש".
פתאום אני קולט, בתור מחנך שנפרד מהתלמידים שלו לפני החופש ונתן להם חיבוק אחרון, ששום דבר בחיים האלו לא מובן מאליו. כלומר, אני בטוח שאפגוש את התלמידים שלי גם בעוד שנה. את כולם. זה ברור, לא? אז תמיד תהיה לי גם הזדמנות לתקן: לא הייתי סבלן מספיק למישהו. פספסתי איזו מילה טובה. העצמה. לא הייתי שם כשהם היו צריכים אותי. שטויות, תמיד תהיה עוד הזדמנות. תמיד הם יהיו כאן, נכונים לקבל ממני.
ואז מגיעה רקטה, ובום. כל התוכניות משתנות. מה אנחנו יודעים, מסתבר שביטוח חיים אפשר למכור אבל לחיים יש את הרצונות משלהם. מה זה אומר? שאולי כדאי לדון את התלמידים שלנו יותר לכף זכות. להסתכל עליהם בעין יותר טובה. להעצים אותם יותר. לעגל פינות. להחליק. ולזכור שבישראל 2024 כלום ושום דבר בחיים האלו הוא לא מובן מאליו.
כן, אפילו לא החיים שלהם.
***
לקראת תשעה באב חשבתי על עוד משהו: איך זה יכול להיות שאנחנו מגלים כל כך הרבה אהדה וסימפתיה לעדה הדרוזית, שללא ספק היא נותנת ומעורה בתוכנו, ומיטב בניה משרתים בצבא ומקריבים את עצמם, והיא ראויה לכל הכבוד והסולידריות, אבל במקביל אין לנו בעיה לרמוס אחד את השני ועל הדרך לשרוף את כל האסמים.
ישראל נלחמת מול שבע חזיתות, אולם זו שמפחידה אותי ביותר היא הפנימית שבהם. זו שגורמת לנו לדמם ולהיקרע תוך תיעוב הדדי ושנאה תהומית. ביביסטים. רלביסטים. ובינתיים הבית מתפורר לנו ונוזל לנו בין האצבעות.
ערב אחד התארחתי בבית של הורה של תלמיד שלי במסגרת בית מדרש שאני עורך לתלמידיי. ישבתי בסלון ודיברתי עם אביו של תלמיד שלי. הוא סיפר לי שאבא שלו מחזיק בדעה מסוימת ומקפיד להשתתף בהפגנות בתור מישהו שהעתיד של המדינה ממש חשוב לו. בטלוויזיה שודרה מהדורת החדשות של ערוץ 12. האבא החליש, והתחלנו לדבר עם האמא של אותו תלמיד.
כעבור כמה דקות הגיע התלמיד, התיישב והחל לדבר באופן לא מכבד כלפי ראש הממשלה. אביו אמר לו: "היי, הגזמת! גם אם אנחנו לא מסכימים עם הדעות של מישהו, אנחנו עדיין מכבדים אותו. אצלנו לא מדברים בצורה הזו!".
חשבתי על כל אותם הורים שמקפידים ללכת בכל שבוע להפגנה, מתוך רצון אמיתי להציל את המדינה. הם משקיעים וצועקים ומשתוללים ומוכנים לחטוף מים מהמכת"זיות, והילדים שלהם מסתכלים עליהם ועל השנאה שנוטפת מהם, והם לומדים ומטמיעים, ובעצם גורמים לדור שני של קיטוב ושנאה בעם.
כמובן שהדברים הללו תקפים גם לצד הימני של המפה ולהורים שלהם, ובעיקר השאלה: האם הם מודעים לנזק הבלתי נתפס שהם גורמים לילדיהם כשהם משתפים אותם בסלידה ובתיעוב מהצד השני? או שהם ילמדו אותם שגם אם לא מסכימים איתם, עדיין יש דרך לדבר ולנהוג בכבוד עם אחים שלנו? לפחות כאילו שהם היו בני העדה הדרוזית, היקרים כל כך לליבנו.
כי שלום מתחיל קודם כל בבית.
