ספיר שפרברבפברואר השנה קבע מבקר המדינה מתניהו אנגלמן כי "הממשלה וצה"ל כשלו בפינוי התושבים ובקליטתם": הממשלה נערכה ל-45,000 מפונים, ובפועל הגיעו כ-210,000. קריית שמונה לא נכללה כלל בתוכניות הפינוי, תקציבים בסך 190 מיליון שקלים לשיקום העוטף לא מומשו, ו"על חלק מהליקויים התריע המבקר כבר בשנים שקדמו למלחמה אבל הם לא תוקנו בזמן". החודש פרסם המבקר דוח חדש, שחשף כי הממשלה הזניחה במשך שנים את ייצור אמצעי הלחימה, וכי המחסור שנוצר פגע בקצב המבצעים של צה"ל וסיכן לוחמים. למעשה, אזהרות שהצטברו לאורך כמעט שני עשורים לא הפכו לפעולה: קווי ייצור הוזנחו, פגזי טנקים לא הוזמנו שנים, ומלאי חץ 3 נפל מתחת לנדרש. 7 באוקטובר – תוצאה טראגית של כרוניקה ידועה מראש
הכאב האמיתי בדוחות המבקר הוא שהאזהרות לא החלו ב-7 באוקטובר או בסמוך אליו. כבר ב-2006 הוקמה ועדת כחול לבן, שסימנה 15 סוגי חימושים קריטיים שחשוב לשמר בהם יכולת ייצור רצופה. חלק ניכר מהמלצותיה יושם בזמנו, אך הבעיה המרכזית היא שלא שמרו עליהן לאורך השנים וקווי ייצור שנסגרו לא נפתחו מחדש. ב-2020 פרסם המבקר דוח על פערי מיגון ומוכנות העוטף, וגם הוא לא יושם. בנובמבר 2023 אישר שר הביטחון חמש המלצות לשיפור מערך הרבש"צים, ועד לדוח האחרון רק אחת מומשה במלואה. "הכתובת הייתה על הקיר," הגיב ארגון הרבש"צים, "הזמן לתיקונים נגמר". בין 2003 ל-2023 פחת מספר ההחלטות שקיבל הקבינט החברתי כלכלי בכ-90%, והגוף שאמור להיערך לחירום פשוט חדל לתפקד. המסקנה: לא חסר ידע, לא חסרות המלצות. מה שחסר הוא הרצון לבצע.
הנתונים מאשרים את מה שאנשי השטח אומרים: סקר ספטמבר 2024 של המכון הישראלי לדמוקרטיה מצא כי 80% מהציבור גורסים שלממשלה אין תוכנית ליום שאחרי. האמון בממשלה עמד על 25% בלבד לעומת 77% בצה"ל. כל שרשרת ההנהגה, הפוליטית והצבאית, קיבלה ציונים נמוכים על תפקודה מאז 7 באוקטובר. שוחחנו עם ארבעה אנשים שחיים עם השאלות האלה מדי יום.
"היישובים האלה הם גבול חי"
פורום עוטף ישראל קם בינואר 2024 מתוך הצורך לאגד קולות תושבי העוטף ולהשמיע עמדה אחת ברורה, על אף המחלוקות שהמלחמה הביאה איתה. ישי ספז, חקלאי ביתד, חבר כיתת כוננות וממייסדי הפורום, מסביר מה הניע את הקמתו: "לאחר הטבח קמו קבוצות מחאה, שביקשו לזעוק שאחרי מה שעברנו אסור שזה יקרה שוב. הבנו שצריך לאגד את כולם ולהשמיע קול אחד ברור שמקובל על כל הצדדים למרות המחלוקות".
האירוע המכונן, לדבריו, היה "ההבנה שהמלחמה לא מתנהלת כמכת מחץ על חמאס, כפי שציפינו לראות בימים הראשונים. התמונות הראשונות ששברו לנו את הלב היו השוק בג'באליה, שחזר לפעול אחרי שצה"ל תמרן שם ובזמן שתושבי העוטף עדיין מורחקים מביתם".
ישי מצביע על פער תפיסתי מהותי שהדוח מחדד: "מה שהציבור בישראל לא מבין על ההגנה על יישובי העוטף זה השכפ"צ של המדינה. קו ההגנה הראשון לפני שיגיעו למרכז הארץ. ההגנה שם היא לא רק צבאית היא קהילתית. בסוף מי שמחזיק את הקו אלה אנשים שחיים שם, מקימים משפחות שם ומגדלים ילדים שם. זה לא עוד מוצב שאפשר להחליף בו כוח. היישובים האלה הם גבול חי. וכשיש כשל, מי שנמצא ראשון מול האיום זה התושב עצמו".
ב-7 באוקטובר ראינו את זה במלוא העוצמה, כדבריו: "אין הפרדה אמיתית בין קהילה לביטחון. אנשים יצאו להגן על הבית בתוך דקות, רבש"צים, כיתות כוננות, אזרחים עם נשק, מתנדבים. חלקם נפצעו, חלקם נפלו. המדינה חייבת להבין שזה לא 'תוספת', זה חלק מתפיסת הביטחון".
על שאלת האמון, ישי אינו מסתייג: "המשבר הראשון שלנו עם המדינה התחיל באמון. זה נשבר בשמחת תורה תשפ"ד ומאז, בתהליכי השיקום, הוא לא שוקם. הבסיס לצמיחה עקבית של כל הפרמטרים, בריאות, חינוך, חקלאות ורווחה, הוא ביטחון אמיתי ויציב. לא תחושת ביטחון, אלא ביטחון שמשמעותו שאין שום יכולת למי שגר בעזה לירות עלינו רקטות, רחפנים, או לבצע פשיטה. שמהצד השני של הגדר אין כל ישות בעלת יכולת לפגוע בנו. רקטה אחת שנופלת על מבנה חדש מצריכה שיקום מחודש פיזית ורגשית. עשרות טיפולים רגשיים קורסים אל מול פגיעה נוספת".
כשמדובר במה שמסתירים מהציבור, ישי ישיר: "הממשלה מתפארת בקו הצהוב, 60% משטח הרצועה בידינו. אבל היא משמיטה שזהו קו עצירה זמני בלבד לפי הסכם טראמפ, וצה"ל אמור לסגת לקו הפרימטר המקורי. ואת סעיף 17 בהסכם שאומר שעזה תשוקם עם ובלי פירוק חמאס מעדיפים להשאיר בחושך".
לכן, הפורום מזמין חברי כנסת, עיתונאים ואזרחים לסיורי 'דרך התקומה' ליד הגדר, "כי הבעיה היא תפיסה, וכדי לשנות תפיסה צריך לראות. אבל לצערי, הפיקוד הבכיר לא נענה לבקשות היפגשות, ראשי הרשויות עסוקים מדי, וזה שם אותנו בדיוק בין הכיסאות. זה מצריך מאזרחים 'פשוטים' לעשות 'מילואים' של חיפוש מידע אמין, כי השיח הביטחוני לא נגיש. הקונספציה לא הלכה לשום מקום. עד שלא יהיה מספיק אומץ והנהגה חזקה מדינית וצבאית, ההתנהלות כנראה לא תשתנה", הוא פוסק.
"בסוף מי שמחזיק את הקו אלה אנשים שחיים שם. זה לא עוד מוצב שאפשר להחליף בו כוח. וכשיש כשל, מי שנמצא ראשון מול האיום זה התושב עצמו"
"כשל מתמשך של תפיסה ושל הקשבה"
אוהד ניימרק, מנכ"ל עמותת "כשהחזקים מתגלים" ומייסד גדודי הגנה בעוטף, יוצא שירות ביטחוני שהיה בשטח אחרי 7 באוקטובר, שמע את הסיפורים וראה את הסדקים, ובינואר 2024 הקים את הגדודים. כשיצא הדוח הוא לא נדהם. הוא כעס. "הכי הכעיס אותי," הוא מגלה, "לראות כמה מהדברים שאנשי השטח התריעו עליהם במשך שנים, היו ידועים ולא טופלו. התחושה היא שלא מדובר באירוע בלתי נתפס אלא בכשל מתמשך של תפיסה, של מוכנות, ושל הקשבה לאנשים שנמצאים בקצה".
כמי שהיה שם ושמע ישירות, אוהד מגיע למסקנה מורטת עצבים: "חלק מהאסון היה יכול להצטמצם אם היו מתייחסים ברצינות למה שאנשים התריעו שוב ושוב, ובמיוחד אם היו מאמינים באיום". גם מתחושת ההפקרה אוהד אינו מתחמק: "התחושה הזאת קיימת מאוד בקרב הרבש"צים ובקרב הקהילות, לא מתוך רצון להאשים, אלא מתוך המציאות שהייתה בשטח. בשעות הראשונות אנשים הבינו שהם הקו האחרון שמגן על הבית, על המשפחה ועל הקהילה שלהם, וצה"ל הגדול לא הגיע גם שעות אחרי".
גם לגבי הציוד הוא ישיר לא פחות: "בעוטף ליישובים לא היה מספיק ציוד, לא הייתה חשיבה ותפיסת ביטחון טובה כולל אמצעים אלקטרוניים. לגדודים שהקמנו נתנו ציוד בסיסי, שלא תמיד תאם את אופי המשימה והיה חסר אמצעים שברגע האמת יכולים לעזור לנטרל את האויב".
על הפער בין התודעה הציבורית לשטח, אוהד אומר: "הציבור רואה כותרות מלמעלה, אבל בשטח אתה פוגש שחיקה ועומס בלתי נגמר. מילואימניקים ולוחמים מרגישים שממשיכים לתת הכל, אבל ככל שמתרחקים מ-7 באוקטובר, ההתעסקות בהם פחות מעניינת לצערי".
אז האם המדינה למדה משהו מהטבח בשמחת תורה? אוהד זהיר אך לא פסימי: "בשנתיים האחרונות פגענו באויבים הכי גדולים שלנו. אנחנו בתקופה היסטורית, ובסופה נהיה הרבה יותר חזקים, אבל חייבים לתחקר ולהפיק לקחים שיתורגמו לשינוי עמוק באמת. האתגר הוא לא רק לשמור על התפיסה, אלא לעשות בקרה ופיקוח כל הזמן שאנחנו בכיוון הנכון".
מה שנדרש לשינוי, לדבריו, פשוט יותר ממה שנדמה: "להתחיל להקשיב לשטח באמת לא רק בזמן משבר או מול מצלמות. מי שנמצא בקצה רואה ראשון את הסכנות, את החוסרים ואת המציאות. מדינה חזקה נבנית מכך שהיא יודעת להקשיב לאנשים שנושאים אותה על הגב".
"מי שנמצא בקצה רואה ראשון את הסכנות, את החוסרים ואת המציאות. מדינה חזקה נבנית מכך שהיא יודעת להקשיב לאנשים שנושאים אותה על הגב"
הקונספציה לא הלכה לשום מקום
"כולם מסכימים שחמאס לא יכול להתקיים, אבל תוהים איך זה עדיין לא קרה", אומר פרופ' קובי מיכאל, חוקר בכיר ב-INSS ובמכון משגב, ומצביע על ליקוי עמוק ביחסי הדרגים: "היה זיהום של הצבא, שימוש בתפקידים ובדרגות כדי לייצר לחץ פוליטי. זה ערער את יחסי הדרגים ופגע במעמד הצבא מול החברה".
על חוק הגיוס, הפרופ' טוען כי הדרג הפוליטי מתחמק מהאחריות ומותיר את הצבא להתמודד ללא כלים. ועל הדוקטרינה הוא קובע כי הדרג המדיני לא היה מעורב בעיצובה ואיפשר סטייה חריפה ממנה, מהכרעה ופרואקטיביות אל תודעה. מכאן נגזרת לדבריו מסקנה חדה: "לא ניתן להכריע אויב, שביד אחת מכניסים לו ציוד ומזון שהולכים ישירות לידיים של חמאס, ומהצד השני שולחים חיילים לייצר ניצחון. כל עוד מחזקים את האויב, לא ניתן להכריעו".
על מאזן הכוחות פרופ' מיכאל אומר כי יש הישגים משמעותיים בשחיקת איראן ושלוחיה, אך באף לא אחת מן הזירות הגענו לכלל הכרעה. "כדי לטפל בנושא האיראני", הוא מסביר, "צריך את ארה"ב כנף אל כנף, ולכן מאפשרים לטראמפ למצות את המהלכים המדיניים, אף שישראל סקפטית". הסיכון ברור, לדבריו: מלחמת תשה תשחוק את הכלכלה, את החברה ואת מעמדה הבינלאומי של ישראל, ולכן האינטרס הוא לסיים את המלחמה כשידנו על העליונה.
"מלחמת תשה", הוא מדגיש, "עומדת במהותה בניגוד מוחלט לתפיסת הביטחון הישראלית. כעת ישראל עוברת לתפיסה אחרת, שהיא למעשה חזרה ליסודות: ישראל לא תחזור להכיל איומים שיתפתחו ברצועת עזה, בדרום לבנון ואפילו באיראן. זאת בדומה לדוקטרינת בגין, הקובעת שישראל לא תאפשר למדינה עוינת במרחב לפתח נשק גרעיני, כפי שבאה לידי ביטוי מול אוסיראק בעיראק ב1981 ומול דיר א-זור בסוריה ב-2007". כרגע, הוא מודה, יש לנו כל מיני אילוצים בגין המאמץ באיראן, ובמיוחד הצורך לשמור על שיתוף הפעולה עם ארה"ב. אך המגמה לדבריו ברורה: כל אימת שתזהה ניסיון של חמאס או חיזבאללה לשקם יכולות, ישראל תפעל. ובמישור האיראני, החתירה היא לייצר שינוי מן המעלה השנייה, שינוי של המערכת האיראנית עצמה ולא רק שינוי בתוכה.
"לא ניתן להכריע אויב, שביד אחת מכניסים לו ציוד ומזון שהולכים ישירות לידיים של חמאס, ומהצד השני שולחים חיילים לייצר ניצחון. כל עוד מחזקים את האויב, לא ניתן להכריעו"
"אסור לסגור גם אם המחסנים מלאים"
עקרון הרציפות הייצורית, כפי שמסביר פרופ' נגל, עמית בכיר ב-FDD, לשעבר היועץ לביטחון לאומי וראש המל"ל בפועל, הוא פשוט אך קריטי: יש קווים שאסור לסגור גם אם המחסנים מלאים והגענו למלאי הרצוי, צריך להמשיך לייצר. ועדת נגל לתקציב הביטחון הגדירה כ-25 מערכות נשק וחימושים שחייבים לייצר ברצף ללא קשר להיקף המלאי. לכל מערכת, הוא מוסיף, נקבע גמ"ה, גודל מינימלי הכרחי לייצור, שמתחתיו לא כדאי למפעל כלכלית להחזיק את הקו פעיל.
חשוב להבין, פרופ' נגל מדגיש, שברגע שקו ייצור נסגר, עלות פתיחתו מחדש עולה על כל החיסכון התקציבי שהושג, וזה כשניתן לפתוח מחדש. הדוגמה הבולטת שצפה במלחמת חרבות ברזל, לדבריו, היא ייצור פגזי טנקים, פגזי ארטילריה וטילים מסוימים שייצורם הופסק לפני המלחמה מסיבות מגוונות, וכשהמלחמה נמשכה המחסור היה מיידי ורחב ולא ניתן היה לגשר עליו במהירות הנדרשת.
כדי להבין את שורש הבעיה, פרופ' נגל מספר כי לא שמרו על הקווים שנקבעו כקריטיים חמים ופעילים מתוך הנחה שניתן יהיה לרכוש את החימושים בחו"ל. כבר ב-2006, הוא מזכיר, הקים מנכ"ל משרד הביטחון דאז ד"ר קובי תורן ז"ל ועדת כחול לבן בראשות יעקב נגל, אז סגן ראש מפא"ת, ומשה שלו, אז סגן ראש מנה"ר (מנהל הרכש הביטחוני). הוועדה סימנה כ-15 סוגי חימושים שחשוב לשמר בהם יכולת ייצור רצופה, מכיוון שאף מדינה לא תמכור אותם לישראל בשעת הצורך: כתוצאה מאמברגו, לחץ מדיני, מחסור עצמי, או מכיוון שמדובר בחימוש ייחודי מתוצרת ישראל. הומלץ, פרופ' נגל מציין, שלפריטים אלו יוקצה תקציב מינימום קבוע כפי שייקבע עם התעשייה, ושקווי הייצור לא ייסגרו כל עוד לצה"ל יש בהם צורך. בפועל חלק גדול מהתקציב לא הוקצה, ועם השנים הוחלט גם לרכוש חלק מהחימושים בחו"ל כי זה זול יותר או מתוקצב מכספי הסיוע, וקווי הייצור הישראליים נסגרו בלי מודעות למשמעויות.
אחת ממסקנותיו המרכזיות של ועדת נגל היא כי 7 באוקטובר לא נגרם כתוצאה מגודל הצבא או ממחסור בציוד, אבל מה שקרה ונחשף בלחימה שהחלה בעקבותיו הוכיח, לדברי פרופ' נגל, שהמלצות כחול לבן לא יושמו, ושצבא קטן וחכם אינו מתאים לאיומים על ישראל ולמלחמה ממושכת.
יש מדינות שלא ימכרו לנו בגלל אמברגו, לחץ מדיני, אין להן מספיק עבור עצמן, או שהחימוש ייחודי לישראל. "ועדת נגל מנתה ארבעה תרחישים לפחות בהם הסתמכות על יבוא עלולה לקרוס: ראשית, מדינת היעד עסוקה בעימות משל עצמה, לדוגמה ארה"ב מול סין או רוסיה. שנית, החלטה מדינית לעצור ייצוא חימושים מסוימים לישראל, כפי שקרה בפועל במהלך המלחמה. שלישית, תחרות עולמית עזה על החימושים, כפי שקרה בגלל מלחמת רוסיה אוקראינה, שייבשה את כל המאגרים העולמיים. רביעית, חימוש ייחודי שישראל פיתחה ואין לו כל תחליף בשוק הבינלאומי. עצמאות חימושית ולו חלקית תקנה לישראל מרחב פעולה מדיני עמוק וחסין ויכולת לפעול ביטחונית בחלק גדול מהתרחישים, מבלי להיכנע ללחץ חיצוני".
הסכם הסיוע, פרופ' נגל מבהיר, איננו בסתירה לעצמאות החימושית. הסכם הסיוע האמריקאי הנוכחי שנחתם ב-2016 ונכנס לתוקף ב-2018 עומד על 38 מיליארד דולר, 33 מיליארד דולר FMF לרכש ביטחוני כללי ו-5 מיליארד לרכש ופיתוח לטובת ההגנה מפני טילים בליסטיים. ועדת נגל המליצה, לדבריו, לחתום בהקדם על הסכם חדש עם ממשל טראמפ ולפתוח במשא ומתן כבר באמצע 2025 מתוך שאיפה לסיימו לפני בחירות האמצע האמריקאיות בסוף 2026. הוועדה ממליצה לא לחזור על טעויות עבר ולוודא שכל הסיוע ישמש רק לרכש פלטפורמות עיקריות שישראל לא תייצר בכל מקרה לבד: מטוסי קרב, מסוקים, מתדלקים, פלטפורמות קרקעיות קלות וחימושים מיוחדים בעיקר אוויריים.
"עצמאות חימושית ולו חלקית תקנה לישראל מרחב פעולה מדיני עמוק וחסין ויכולת לפעול ביטחונית בחלק גדול מהתרחישים מבלי להיכנע ללחץ חיצוני"
בנוסף, הוועדה המליצה שכל התקציב ימומש רק בארה"ב וייצר מקומות עבודה שישכנעו את המחוקקים לתמוך בו. "נדרש גם לחזק את האקו סיסטם התעשייתי שהוזנח בעשורים האחרונים. לשם כך ועדת נגל המליצה להקים מנהלת ייעודית בשם כחול לבן לעצמאות חימושית שתפעל תחת מנכ"ל משרד הביטחון. עצמאות חימושית היא עוצמה לאומית לא מותרות תקציב. קווי הייצור הקריטיים חייבים להיות פרח מוגן, מוגן מקיצוצים, פעיל בשגרה, בסיום לחימה ואפילו כשהמחסנים מלאים", הוא קובע.
שני הדברים, פרופ' נגל מסכם, חייבים להתקיים במקביל. הכשל לא נבע ממחסור בידע או בתכנון, אלא מביצוע לא בהתאם להמלצות. ועדת כחול לבן ניסחה את ההמלצות כבר ב-2006. המבחן האמיתי של כולנו יהיה אם הפעם ההמלצות יבוצעו בפועל, ובמלואן.
