ידינו לא שפכו את הדם הזה?!

"להצלחה אבות רבים; הכישלון הוא יתום". אמירה רווחת זו מוכחת במציאות מדי יום ביומו. כאשר מופיעה על במת ההיסטוריה הצלחה, בכל תחום שהוא, יש טוענים רבים לזכות בכתרה וליהנות מזיווה וטוּבָהּ, ולו כשותפים זוטרים לה. לעומת זאת, כאשר מתגלה כישלון, ממהרים הכול להתנער ממנו, משל אין להם כל זיקה אליו.

במדינת ישראל שכללו את השיטה. כאשר מתגלה מחדל, שֶבֶר או כישלון, הכל נוטלים את האחריות וממהרים להשליך אותה על כתפם של אחרים. "הש"ג תמיד אשם". אותו חייל זוטר הוא האשם, לעולם לא מפקדיו.

תרבות זו של התנערות מאחריות, זרה לעולמה של תורת ישראל. אינספור מקורות בתורה, בדברי חז"ל ובספרות ההלכה והמשפט העברי שנוצרה על גביהם, מבטאים את הגישה ההפוכה, שלפיה בראש ובראשונה המנהיג הוא שנושא באחריות, ולא אחת אף "מתחייב בנפשו" בגין חטאי הכפופים לו, אפילו לא ידע עליהם.

אחד הביטויים הנוקבים ביותר לרעיון זה מצוי בפרשתנו, בפרשת "עגלה ערופה". כאשר נמצא חלל באדמה, יהא אשר יהא, מחוץ לעיר, "ולא נודע מי הכהו", חייבים כל(!) זקני העיר, לא רק מקצתם, וכמוהם גם השופטים, גם הכוהנים, כל מנהיגי הציבור ומורי דרכו – לאזור אומץ, לצאת מאזור הנוחות שלהם בעיר ולרדת אל המקום שבו נמצאה הגופה, כדי להתמודד עם המחזה הנורא והאיום. לראות את המוות והאובדן, ההרס והשכול בעיניים, לא מרחוק: "כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ נֹפֵל בַּשָּׂדֶה לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ. וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ…   וְנִגְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי כִּי בָם בָּחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בְּשֵׁם ה' וְעַל פִּיהֶם יִהְיֶה כָּל רִיב וְכָל נָגַע. וְכֹל זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא הַקְּרֹבִים אֶל הֶחָלָל יִרְחֲצוּ אֶת יְדֵיהֶם עַל הָעֶגְלָה הָעֲרוּפָה בַנָּחַל. וְעָנוּ וְאָמְרוּ: יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה, וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ!".

יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה, וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ! במבט ראשון נראית אמירה זו דווקא כהתנערות מאחריות. הגענו כדי לבחון את הדברים מקרוב, ולאחר בדיקה מעמיקה נתבררו לנו העובדות לאשורן. ידינו נקיות לחלוטין. לא בנו האשם. "זה מישהו אחר אשם, לא אנחנו!". לא ידינו שפכו את הדם הזה, ולא היו אלה עינינו שראו או היו צריכות לראות, לחזות ולצפות מראש את אפשרות התרחשותו.

בניגוד מוחלט לגישה זו, רואים חז"ל בקריאה זו נטילת אחריות מלאה על תוצאות המעשה הנורא. על פסוק זה אומרים חכמים במשנה (סוטה ט, ו): "וְכִי עַל דַּעְתֵּנוּ עָלְתָה, שֶׁזִּקְנֵי בֵּית דִּין שׁוֹפְכֵי דָּמִים הֵן? אֶלָּא שֶׁלֹּא בָּא לְיָדֵינוּ וּפְטַרְנוּהוּ בְּלֹא מָזוֹן, וְלֹא רְאִינוּהוּ וְהִנַּחְנוּהוּ בְּלֹא לְוָיָה". רוצה לומר: מנהיג ציבור, ויהא זה מנהיג פוליטי, צבאי או רוחני, אחראי לתוצאתו של מחדל, אסון או כֵּשֶל, לא רק במעשה אלא גם במחדל. לא רק בשל שותפותו הפעילה במעשה, אלא בשל רשלנותו שהביאה לתוצאה. אם זה אירע ב'משמרת' שלך – אתה אחראי!

ביטוי לנטילת אחריות זו מופיע בהמשך הפסוקים, כאשר אותם "זקנים, שופטים וכוהנים" צריכים להמשיך ולבקש כפרה על תוצאות המעשה הנורא, להתפלל ולעשות הכל כדי למנוע את הישָנוּתוֹ: "כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ ה', וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם. וְאַתָּה תְּבַעֵר הַדָּם הַנָּקִי מִקִּרְבֶּךָ כִּי תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה'".

סוגיה זו של נטילת אחריות עולה על הפרק מעת לעת גם בדברי ימיה של מדינת ישראל. כך, לדוגמה, בפרשיות טוביאנסקי, כפר קאסם ו"פרשת לבון" ('מי נתן את ההוראה?') בראשית ימיה של המדינה; כך, במחדל הגדול והנורא של מלחמת יום הכיפורים; כך במלחמת לבנון; כך לאחר רצח ראש הממשלה יצחק רבין; וכך במערכה הנוכחית.

למרבה הצער ולמגינת לב, עד כה רק מעטים מבין הבכירים בממשלה, בצבא ובשאר מערכות הביטחון שהיו אמורים לשאת בתוצאות השבר הנורא נטלו על עצמם את האחריות. רובם מיהרו להתנער ממנה ולהטילה על שכם אחרים, או למצער לשתוק ולהפטיר כדאשתקד. כאמור לעיל, אחריותו של המנהיג חלה לא רק על עשייתו אלא גם על חדילתו מעשייה. בין השאר, סוגיה זו זכתה לדיון נוקב ב"פרשת טבח סברה ושתילה" בשנת תשמ"ב-1982, בעיצומה של מלחמת לבנון הראשונה, לאחר הטבח במערת המכפלה ולאחר רצח רבין.

במכתב פומבי נוקב, שנמענו היה ראש הממשלה מנחם בגין, השמיע מו"ר הרב ד"ר אהרן ליכטנשטיין ע"ה, ראש ישיבת "הר עציון", דברים נוקבים בעניין זה. בין השאר כתב: "כבר הורונו חז"ל על פי פסוקים מפורשים (שבת סח, ע"ב), כי אף 'שוגג קרוי חוטא'; וכפי שנימק הרמב"ם (הלכות שגגות ה, ו): 'שהשוגג היה לו לבדוק ולדקדק, ואילו בדק יפה יפה ודקדק בשאלות לא היה בא לידי שגגה. ולפי שלא טרח בדרישה ובחקירה ואחר כך יעשה צריך כפרה'. ובפרט כשהמדובר באובדן חיי אדם. הרי פרשיות ערי מקלט, שהיו מיועדות דווקא ל'הורג נפש בשגגה', ואשר הגלות אליהן עונש וכפרה גם יחד, מעידות על החרדה המוסרית והדתית, המלווה רציחה בשוגג. ואם ברציחה ממש כך, הוא הדין, בזעיר אנפין, לכל זיקה אליה, ולו העקיפה ביותר. 'כי ימצא חלל באדמה' וכו' נפל בשדה לא נודע מי הכהו", חייבה התורה את זקני בית דין, נציגי הציבור והעם, אשר לכל היותר אחריותם ודאי עקיפה – "וכי על דעתנו עלתה", שואלת המשנה בסוטה, 'שזקני בי"ד שופכי דמים הן? אלא שלא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזון ולא ראינוהו והנחנוהו – לערוף עגלה לכפרה, ואת הכהנים לבקש, 'כפר לעמך ישראל אשר פדית ה"".

בראש וראשונה, מדגיש הרב ליכטנשטיין, קיים צורך מוסרי לבדיקת הדברים, במיוחד בימים שבהם קמים אנו עם שחר. "בפתיחת הסליחות אנו אומרים, 'נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה אליך'. הדחף לתשובה חזק שבעתיים, וכל בריחה הימנה, או אפילו דחייתה, פשוט אינה מובנת. חשבון נפש אינו רק מוקד חיי היהודי. הוא מהווה, כפי שסוקרטס הדגיש, יסוד כל קיום אנושי הראוי לשמו. 'ואם אי פעם, למה לא עכשיו?'. אל נשכח שגם ספק עבירה מחייב תשובה. וכל עוד השאלות אינן נשאלות – לפחות בתוכנו; כל עוד אנו מעדיפים להתפלמס עם העולם כולו במקום לבחון את עצמנו; כל עוד אנחנו שוקעים בקרבות תעמולה במקום להתמודד במאבקי הרוח; כל עוד אנחנו מחשיבים הסברה על פני וידוי, תדמיתנו בפני בשר ודם, על פני הווייתנו בפני אדון כל – אני מתהלך בקומה כפופה וברוח נכאים".

דברים כדורבנות, המדברים בעד עצמם, וכל המוסיף עליהם – אך יגרע. נטילת אחריות היא-היא המוקד. היא הראשית והיא התכלית. וכל השאר – אך פירוש הוא. "ואידך זיל גמור". נצא אפוא ונלמד כדי לשמוע, ללמוד וללמד, לשמור ולעשות.