הבולען הגדול

פרשת קורח נדרשה כמין חומר למחשבה שוב ושוב במהלך הדורות, לא רק כמעשה עבר אלא גם כלקח להווה ולעתיד.

ניסיונם של בני עדת קורח שב ועלה במהלך ההיסטוריה האנושית, בפנים שונות, כדגם לקריאת תיגר על מנהיגות קיימת, לאו דווקא מנימוקים ראויים.

העונש החמור והייחודי שהושת עליהם, "בליעה" בתוך האדמה, עורר את הפרשנים לתהות על היחס שבין החטא ועונשו, ולנסות למצוא מה הייתה החומרה היתירה שהביאה לו.

ודוק: אין מדובר כאן ב'סתם' מיתה, שתיאוריה רבים במקרא, אלא בבולען גדול, מיוחד במינו, שאין דוגמתו: "וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ, וַתִּבְלַע אֹתָם, וְאֶת בָּתֵּיהֶם, וְאֵת כָּל הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח, וְאֵת כָּל הָרֲכוּש".

כבר התרגומים הקדומים למקרא ניסו לפרש את הפרטים השונים שנזכרו בפסוק. לפי אונקלוס, אכן מדובר בענישה מדורגת:  "ופְתַחַת אַרְעָא יָת פּוּמַּהּ וּבְלַעַת יָתְהוֹן וְיָת אֱנָשׁ בָּתֵּיהוֹן וְיָת כָּל אֲנָשָׁא דִּלְקֹרַח וְיָת כָּל קִנְיָנָא": תחילה נבלעו "הם" – החוטאים הישירים, בני עדת קורח שנועדו על ה', לאחר מכן אנשי ביתם, אחריהם "כל האנשים אשר לקורח", שנספחו אליהם, ולסוף "כל קניינם".

ומכל מקום, במישור המהותי, פירוט ה'בליעה', לא רק של האנשים, אלא גם של ה'בתים' אשר להם, "כל האדם אשר לקורח" ו"כל הרכוש", מעלה תהיות נוספות באשר לענישה קולקטיבית-קיבוצית: אם הם, בני עדת קורח חטאו, מה חטאו אנשי ביתם, הנלווים עליהם או רכושם?

יתר על כן: שאלה זו מתחזקת לנוכח העובדה שבהמשך הספר (כו, יא) מדגיש הכתוב ש"בני קורח לא מתו"? ואם כן, מה פשר ההבחנה בין ראשונים לאחרונים?

הרמב"ן, שהיה ער ורגיש (ראו פירושו הנוקב למעשה שמעון ולוי בשכם), לסוגיה זו של ענישה קיבוצית, ובכללה של ענישת חפים מפשע שהיו לכאורה 'בלתי מעורבים' במעשה החטא, מבקש לתת לה פשר.

לפי הצעתו, הלוקים היו רק כל אותם הסובבים את בני עדת קורח, שנחשבו חלק מ"קניינם" (לפי המקובל באותם ימים, העבדים היו חלק מרכושו של אדם) או היו שותפים לחטא ולפיכך לקו עמם, וכך הוא כותב: "ואת כל האדם אשר לקרח"  – קנה לו עבדים ושפחות, ובני בית היו לו, מצריים וכושיים וכנעניים קנין כספו, ונענשו בכלל הרכוש שלהם שהם לקו בגופם ובממונם, ואולי גם מישראל היו בביתו גרים ותושבים ונמשכו אחר עצתו ונענשו, כי איננו רומז לזרעו דכתיב להלן 'ו'בני קרח לא מתו', כי היו גדולים צדיקים וטובים, וזכותם עמדה להם, ולא היו לו בנים ובנות קטנים, כי לא הזכיר הכתוב בקרח טף" (הצעה דומה, בקיצור לשון, מובאת גם בפירוש הספורנו על אתר).

פרשנים אחרים נתנו דעתם למונח המיוחד שנזכר אגב התיאור המקראי, "ואם בריאה יברא ה' " (טז, ל), שרומז למעשה בריאה מיוחד במינו.

האבן עזרא נטה לראות בו בריאה מחודשת, שלא הייתה קיימת מימי עולם, דהיינו – בריאת יש מאין כמו "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ" (בראשית א, א). אכן, דעתו לא נחה מפירוש זה, לנוכח תופעת רעידות האדמה שכבר הייתה ידועה היטב בימיו: "כבר נבקעו מדינות רבות, וירדו הדרים בהן שאולה" ואם כן חזרה קושיה למקומה, מהי ה'בריאה' המחודשת בענייננו?

בנסותו לתרץ שאלה זו, מחדש הרמב"ן שה"בריאה" – החידוש במעשה קורח היה שהאדמה לא רק "פצתה את פיה" ובלעה את העומדים עליה, אלא גם "סגרה את פיה" מיד לאחר מכן: ""והנכון שתאמר [לשון 'בריאה'] על המצא דבר מאין, כי אין אצלינו בלשון הקודש מורה על זה זולתי המילה הזאת, אבל העניין כי בקיעת האדמה אינה בריאה מחודשת, אבל פתיחת הארץ את פיה לבלוע הוא חידוש לא נהיה מעולם, כי כאשר תבקע האדמה כמו שנעשה פעמים רבים ברעש הנקרא זלזלה – תישאר פתוחה, גם ימלא הבקע מים ויעשה כאגמים, אבל שתפתח ותיסגר מיד, כאדם הפותח פיו לבלוע ויסגור אותו אחרי בולעו, זה הדבר נתחדש ביום ההוא כאלו הוא נברא מאין".

יהא אשר יהא: עדות המקרא על כך ש"בני קורח לא מתו", מלמדת שגם כאשר קיים צִיר רֶשַׁע שאליו נספח ההמון, יכול – וחייב – היחיד להתקומם כנגדו.

הדגשה זו באה לביטוי בתרגומו של אונקלוס. על אף שדרך כלל  הוא דבק בתרגום מילולי כצורתו, קצר וממוקד, מאריך הוא כאן בדברים, שלא כדרכו: "וּבְנוֹי דְקרַח לָא הֲווֹ בְּעֵיטָתָא דַאֲבוּהוֹן, וַאֲזָלוּ בָּתַר אוּלְפָנָא דְמשֶׁה נְבִיָא". הווה אומר: למרות הפיתוי הגדול להסתפח להמון המתהולל, "בני קורח" לא היו ב'עצתו' ולא נטו אחר הרוב, אלא דבקו בתורת משה.

בעקבות חז"ל, נוטה רש"י לפירוש מסייג יותר: "הם היו בעצה תחילה, ובשעת המחלוקת הרהרו תשובה בליבם, לפיכך נתבצר להם מקום גבוה בגיהנם וישבו שם".

לעומתו, מהדר רבנו בחיי בזכותם, ומדגיש שלא רק ש"נתבצר להם מקום בגיהנום", אלא שזכו לימים להימנות עם המשוררים בבית המקדש: "וזהו שכתוב (תהלים פד) 'לבני קרח מזמור', (שם מח) 'שיר מזמור לבני קרח' ".

אמור מעתה: שערי תשובה לא ננעלו. אפילו האנשים החטאים הגדולים ביותר, עשויים להיטיב את דרכיהם, להסתייג ממעשי העוול, ולזכות להימנות עם המשוררים  בהיכל ה'.