גרנביץ אהרןבמחסן תת-קרקעי בקדימה-צורן, בין טיסנים תלויים וקופסאות חומות, מחזיק אורן חן בידיו רחפן שבנתה ילדה בת 13 בשיעור. אותו רחפן בדיוק – רק עם מנוע אחר, עם מטען אחר – הורג היום חיילים בצפון. אותה טכנולוגיה, שני עולמות. ביקור מרתק במפעל שבו מייצרים רחפנים. "הביקוש לקורסים האלה עלה ברמות מטורפות מאז שחמאס משתמש בו נגד חיילי צה"ל", מעיד אורן
כשפתח אורן חן את דלת המחסן והכניס אותי פנימה, נזרקתי בלי שום הכנה מוקדמת לתוככי עולם אחר, חי נושם ובועט. במקום הזה בונים את אותו כלי המהווה איום מפחיד על חייהם של חיילי צה"ל בצפון – הרחפנים. אלא שכאן בקדימה-צורן הלא רחוקה מכפר סבא בונים אותו למטרות חינוכיות, לקדם את העולם בכלל ואת ילדי ישראל בפרט.
אולם ענק ועמוס. תקרת בטון נמוכה, שצינור כיבוי אש אדום בוהק חוצה אותה לאורכה כמו עורק שמישהו שרטט בסרגל. אורות ניאון לבנים שופכים אור שטוח על מדפי פלדה שכורעים תחת כובד של עולם שלם: ערכות מגולפות בניילון, קופסאות בירוק וטורקיז מחולקות לתאים ניצבות כמו חיילים בגדוד מסודר, שקיות עם חוטי בלזה, גלגלי אלומיניום, חלקי פלסטיק צבעוניים שמחכים לידיים שיחיו אותם ויהפכו אותם לרחפנים מזמזמים באוויר.
לאורך המחסן – ערימות קרטונים חומים עם לוגו החברה "הארה", שחלקן נפתחות וחושפות את תוכנן כמו מתנות שלא פורקו, חלקן חתומות בסרט דבק צהוב. עשרות אלפי ילדים ממתינים להם, 150 בתי ספר בכל רחבי הארץ. חלק מהעתיד של ישראל.
ומעל לכל – תלויים מהתקרה, כמו ציפורים שנרדמו באמצע תנועה – טיסנים. טיסן לבן-אדום עם כנפיים רחבות ומדבקת "Apprentice", טיסן שחור-לבן עם פסי מרוץ, קונסטרוקציות מעץ וסיבי פחמן שנבנו ביד ונשלחו לשמיים. זה לא מחסן. זה מוזיאון חי של תשוקה שחבויה באלפי ילדים, שהמדריכים שאורן מכשיר ושולח מכאן לכל רחבי הארץ מוציאים אותה לאוויר העולם.
הרחפן של ליזה
מאחד המדפים נוטל אורן בזהירות את אחד הרחפנים ומניח אותו על השולחן הלבן הגדול במרכז סדנת העבודה. כשאתה רואה אותו מקרוב אתה מבין שזה לא צעצוע. ארבע זרועות כתומות-אדומות מסתעפות ממרכז עגול העשוי עץ בהיר – עץ אמיתי, מוכן, עם פסי חיזוק – ובכל קצה: מנוע קטן שחור עם גוון הגנה אדום-כתום, ומדחף; אחד ירוק כהה, אחד סגול-ורדרד. רגלי נחיתה ירוקות בולטות מלמטה כמו שרשרת עוגן. ובמרכז, על לוח העץ הקטן, שרועים חוטים – אדום, שחור, צהוב – המחוברים אל הלב הפועם של הכל: לוח NAZE32 Rev6, שטוח ושחור, שהכיתוב עליו קטן עד שצריך להתכופף כדי לקרוא אותו. זה מחשב הטיסה. פעם היה סוד צבאי של מדינות-על. היום ילדה בנתה אותו בשיעור, וילד מחבל בונה אותו בלבנון.
"זה", אומר אורן, "היה פעם סוד צבאי. ארצות הברית. ישראל. רק מדינות גדולות יכולות להרשות לעצמן. היום? אתה קונה את החומרים באלי אקספרס ב-20 דולר, וילדה בת 13 בונה את זה בשיעור".
מאחורי אורן, על קיר הסדנה ועל המדפים שמאחוריו, תלויים ומונחים עשרות כלי טיס – כל אחד שלב אחר בסיפור. טיסן לבן-אפור עם פסי שחור-ורוד ניתלה מהתקרה כמו ששכחו אותו שם. טיסן עם פסי מרוץ משנות ה-70 תלוי לידו בזווית, כאילו בעיצומה של פנייה. על המדפים: כדורי פינג-פונג כתומים שמשמשים לסימון, אוסף מדחפים בצבעי צהוב וירוק, מקדח אדום כהה של חברת Kraus שעומד בפינה. בין כל אלה – תיבות שקופות עם ברגים ומחברים, תיקיות מיון ירוקות וכחולות, ומגבת נייר גדולה על מעמד מתכת בפינה, כי כאן עובדים בידיים, וידיים מתלכלכות.
מנחת פלמחים, ואבא שהיה חשמלאי
כדי להבין את אורן חן, צריך ללכת איתו אחורה במנהרת הזמן – לסוף שנות ה-80, לרעננה, לילד שאביו החשמלאי העמיס אותו כל סוף שבוע לרכב ונסע למנחתי טיסנים נידחים. פלמחים. עין שמר. מקומות שאף ילד לא ידע עליהם. הכל כדי שהבן יוכל להטיס את הטיסן שבנה בעצמו.
"עבדתי שנה וחצי על הטיסן הראשון שלי. לקחתי תוכנית אדריכלית – תוכנית של טיסן עם כל הגלילים ומידות החתכים – ולאט-לאט, לוח-לוח, בניתי אותה מעץ בלזה. עץ שגדל בדרום אמריקה, קל וחזק. הילדים של היום? הם לא בונים. הם מקבלים ערכה שהיא 99 אחוז גמורה, ובתוך כמה דקות זה כבר באוויר".
ועכשיו, כשאתה עומד בין המדפים האלה שמלאים אותן הערכות – הקופסאות הלבנות הממוספרות בסדר מופתי, השקיות עם חלקי הבלזה הצלולים, מגירות הרכיבים הקטנות הממוינות לפי סוג ולפי צבע – אתה מבין שכל זה הוא בעצם אותה אהבה. פשוט בגרסה מודפסת, ארוזה, ומשוכפלת לכל בית ספר בישראל.
מהמועדון ברעננה הוא גויס ליחידת גדנ"ע אוויר בשירות הסדיר, ושם פיתח קורסים שקירבו ילדים לחיל האוויר. "המזל"טים היו אז בחיתוליהם, ואחד הדברים שעשינו היה לפתח קורס שהכשיר מלש"בים להיות מטיסי מזל"טים".
"אל תגיד לי שזה רק צעצוע"
אורן מרים את הרחפן שוב ומתחיל לפרק אותו תוך כדי דיבור. ארבע הזרועות הכתומות עם גלגלוני ההגנה האדומים. המנועים הקטנים שחורים-כסופים שבקצוות, שמסוגלים להסתובב 40 אלף פעמים בדקה. המדחפים – ירוק כאן, סגול שם, ירוק כהה שם – שדוחפים את הכל כלפי מעלה. וחוטי הנחושת הצבעוניים – אדום שחור צהוב – שמעבירים פקודות מהמוח אל השרירים.
"כשילד מתקין מדחף, הוא לא רק מהדק בורג. הוא צריך להבין אווירודינמיקה. הוא מבין מדוע זווית המדחף חשובה. הוא צריך להבין חשמל, מכניקה, פיזיקה. זה לא תיאוריה – זה בידיו. וזה ההבדל שבין ידע שנשאר לבין ידע שנשכח".
ומעבר לידע – מיומנות. הם יוצאים מהקורס עם רישיון. לא רישיון סמלי, אלא רישיון של רשות התעופה האזרחית. "כל כלי השוקל יותר מ-250 גרם חייב ברישיון, לפי החוק. אנחנו שכנענו את משרד החינוך שאם הילדים כבר בונים ומטיסים – כדאי שיעשו את זה לפי החוק. אני לא רוצה שהם יהיו עבריינים, אני רוצה שהם יהיו מקצוענים".
"אשאל אותך שאלה שאני שואל כל ילד בתחילת כל קורס", הוא אומר לי. "למה רחפנים יש לנו רק 15 שנה, ומטוסים יש לנו מאז 1903?" הוא מניח את הרחפן על השולחן הלבן הגדול ומביט בו. מאחוריו עומד מקדח אדום כהה של Kraus, וסביבו תיבות שקופות ובתוכן ברגים ומסמרים – עולם שלם של פרטים קטנים שרק מי שעובד בידיו מכיר.
"התשובה היא הסוללה", הוא עונה. "סוללת הליתיום-פולימר, שמסוגלת לפרוק בשנייה יותר אנרגיה ממה שהמזגן בחדר הזה מוציא בשעה – זו המהפכה. ברגע שהייתה סוללה כזו, פתאום הכל אפשרי. כמו הרכב החשמלי. גלגלים היו. גיר הילוכים היה. הגה היה. אבל לא הייתה סוללה. וגם ברחפנים – מנועים היו, מדחפים היו, אבל לא הייתה הסוללה שמסוגלת לעשות את העבודה".
יחד עם הסוללה הגיע מחשב הטיסה – ה-NAZE32 שיושב עכשיו על לוח העץ הצנוע, עם חוטיו הצבעוניים הצמודים אליו כמו שורשים. פעם היה זה סוד. היום – קוד פתוח. אפשר לראות זאת בסרטי הדרכה ביוטיוב. אפשר לרכוש זאת באלי אקספרס.
"כשילד מתקין מדחף, הוא לא רק מהדק בורג. הוא צריך להבין אווירודינמיקה. הוא מבין מדוע זווית המדחף חשובה. הוא צריך להבין חשמל, מכניקה, פיזיקה"
כשהמגן נהיה חרב
עד לא מזמן, הייתה לישראל תשובה לרחפנים. לוחמה אלקטרונית – שיבוש תדרי הרדיו שהדריכו את הרחפן, שיבוש ה-GPS. זרקת אות, השתלטת על הרחפן, הורדת אותו. גאוני, יעיל, יחסית זול. אחר כך הגיע הסיב האופטי.
השדרוג המשמעותי הוא המעבר לשימוש בכבל סיב אופטי לצורך ניווט הרחפן – שינוי שניתק אותו מכל האמצעים שנגדם שצה"ל יכול היה להפעיל נגדם אמצעי מנע, וזה מה שמעניק לו חסינות מוחלטת לשיבושי לוחמה אלקטרונית ומשפר את הדיוק והאפקטיביות המבצעית. הרחפנים הללו מסוגלים לשאת חומר נפץ במשקל שבין אחד לשישה קילוגרם, והם מהווים איום קטלני על הלוחמים.
"כשהרחפן מוטס דרך סיב אופטי פיזי, הוא אינו משדר תדר רדיו. אין לו GPS שפועל אלחוטית. הכל – כל הנתונים, כל הוידאו, כל הפקודות – עוברים דרך קרן אור בתוך חוט. אי אפשר לשבשו. אי אפשר לגרום לו לאבד כיוון". הם פיתחו קופסה – פגז כזה, שבפנימיותו סליל של קילומטר, שניים, לפעמים 10-15 קילומטר של חוט אופטי – המחובר פיזית לרחפן ומיתרת מאחוריו תוך כדי טיסה. הרחפן מתרחק, הסליל נפרש, הקשר נשמר.
מה שמטריד עוד יותר: גם מטען בגודל של רימון, אם הוא פוגע במכל דלק, יגרום לנזק גדול – וזה אפשרי בעזרת ניווט מדויק גם מרחוק. עשרות אלפי חיילים נהרגו מפגיעת הסיוטים המעופפים האלה בזירות שונות בעולם, ובכלי התקשורת בארץ כבר מהדהדות כותרות: חיזבאללה השיק רחפנים שאי אפשר לשבש, אי אפשר להטעות, אי אפשר לחסום.
צה"ל מטמיע בימים אלו שורה של פתרונות טכנולוגיים מתקדמים בגבול הצפון. אחת המערכות הנבחנות היא ה-Iron Drone Raider – המשלבת מכ"ם לזיהוי מוקדם עם רחפני יירוט אוטונומיים המסוגלים לפרוס רשת שלוכדת את הרחפן העוין באוויר ומורידה אותו בבטחה לקרקע. אבל זה עדיין מרוץ חימוש שהאויב מוביל בו.
"כשיש לך רחפן כזה", אומר אורן, ואצבעו מצביעה שוב על ה-NAZE32 הקטן, "הפתרונות הנוכחיים אינם עובדים. אתה יכול לפוצץ אותו באוויר – אבל אז אתה מסכן את הכוח שלך עוד יותר. אתה יכול לנסות לאתר את המפעיל – אבל הוא עלול להיות עמוק בשטח אויב. זה האתגר הגדול ביותר שעומד לפנינו כרגע".
"כשיש לך רחפן כזה, הפתרונות הנוכחיים אינם עובדים. אתה יכול לפוצץ אותו באוויר, אבל אז אתה מסכן יותר את הכוח שלך. אתה יכול לנסות לאתר את המפעיל, אבל הוא עלול להיות עמוק בשטח אויב"
הפרדוקס
אורן גם מגיע לאמן יחידות צבאיות. כבר מזמן הוא עבר את גיל המילואים, ובכל זאת הוא מגיע. "אני מראה להם איך לזהות, לאתר עם מכ"ם לפני שהרחפן מגיע לכוח, להוריד אותם באמצעי ירי שקיימים היום. הבעיה היא שרחפנים שמשדרים תדר אפשר לאתר. הרחפנים החדשים עם הסיב האופטי – שם הבעיה קשה יותר".
ושיא הפרדוקס עומד על השולחן הלבן ביניהם: הרחפן הכתום-ירוק של ליזה, עם מדחפיו הצבעוניים ורגלי הנחיתה הירוקות, עם ה-NAZE32 הקטן שחוטיו מסתעפים ממנו לכל זרוע. רחפן שילדה בנתה. ורחפן שבצורה שונה-במקצת – עם מטען אחר במקום כדור פינג-פונג כתום – הורג ופוצע חיילים בצפון.
הדיסוננס הזה עבר לך בראש?
"כל טכנולוגיה שאינה מאוישת יכולה להיות, בסופו של דבר, כלי נשק. זה ברור. ולכן מה שאנחנו עושים – ומה שצריך לעשות הרבה יותר – הוא לוודא שישראלים שמכירים את הטכנולוגיה הזו מבפנים, יהיו הרבה יותר מאלה שפועלים נגדה".
מאז אוקטובר 2023, הרשמות לקורס הרחפנים בבתי הספר זינקו.
למה?
"כי זה בחדשות. כי ילדים שומעים כל יום 'רחפן נפץ'. כי הורים מבינים שזה מקצוע. כי מנהלי בתי ספר מבינים שזה העתיד. וכי ילד שלמד על רחפנים בגיל 12 ומגיע לצבא בגיל 18, מגיע עם בסיס. הוא מכיר את הפיזיקה, את האלקטרוניקה. הוא לא מתחיל מאפס".
הרחפן של ליזה עומד על השולחן הלבן, חרישי בצבעיו החמים – כתום ואדום וירוק וסגול – המדחפים לא זזים. החוטים הצבעוניים שקטים. ה-NAZE32 ישן. מאחוריו, על התקרה, תלויים הטיסנים. הלבן עם הפסים האדומים. השחור עם פסי המרוץ. כולם קפואים בנקודה שבין עמידה לתנועה, בין כבידה לעילוי. ובמחסן הגדול, מאחורי הדלת, עומדות הקופסאות החומות עם לוגו "הארה". בתוכן: מנועים, מדחפים, לוחות בקרה, חומרי בנייה. כל מה שצריך כדי ללמד ילד לרדוף אחרי השמיים.
ואי שם, במרחק של כמה מאות קילומטרים, או קצת יותר, מישהו אחר לקח את אותם הרכיבים בדיוק – ועשה בהם משהו אחר לגמרי. "זו אותה טכנולוגיה", מסכם אורן חן, "אבל שני עולמות שונים לגמרי. ולכן, כל תלמיד שאנחנו מכשירים הוא לא רק ילד שלמד מקצוע. הוא ישראלי שמבין את האיום הזה מבפנים. ומי שמבין אותו – יכול לנצח אותו".
