מפלגה מגזרית או תנועה לאומית של בית יהודי

בעשורים הראשונים של המדינה יצגו המפלגות בכנסת תנועות בעלות אידאולוגיה. רבות מהן היו בעלות מוסדות תנועתיים בהתיישבות, בחינוך, בתנועות הנוער, בגרעינים חברתיים בפריפריה ועוד. אך טבעי היה שבבחירות חברי התנועות בחרו במפלגה המייצגת אותם. באמצעות מפלגותיהן יכלו התנועות הללו לתרום מתפיסת עולמן הייחודית לכנסת ולממשלה ולהשפיע על סדר היום הלאומי ועל קבלת ההחלטות. בנוסף, הן יכלו לייצג את צורכי הציבור ששלח אותן לכנסת ולפעול להשגת משאבים שיאפשרו להן להמשיך לפעול ולתרום לפסיפס של החברה הישראלית. כך היה במשך שנים רבות גם בתנועה הדתית־לאומית ובמפלגה שייצגה אותה בכנסת. בכל מערכות הבחירות הצטרפו גם מצביעים שאינם דתיים־לאומיים והצביעו בעדה, מתוך הוקרה לדרכה ולפעולתם של התנועה ובניה למען המדינה.

בעשורים האחרונים התחולל שינוי. המפלגות הופרטו והפכו למפלגות של אווירה, או של איש אחד – "המנהיג" – שסביבו מספר חברי כנסת שנבחרו על ידו או על ידי אנשיו כדי לתמוך בו. שמו של מנהיג המפלגה אף נכלל בשמה: "מפלגה פלונית בראשות פלמוני". לעיתים מה שהניע אותו היה אידאולוגיה מסוימת או רצון לתת מענה למצב עכשווי, ולעיתים הייתה זו מוטיבציה אישית להיות הקובע ובעל הכוח והשררה. מפלגות אלה קמו ונעלמו לאחר מספר קדנציות. בהתאם לכך, בכל מערכת בחירות היה אחוז לא קטן של בוחרים שהתניידו ממפלגה למפלגה.

התנועה הדתית־לאומית גדלה ב"ה ונותרה תנועה שיש לה מוסדות תנועתיים, אולם היא נעשתה מגוונת מאוד, ונוצרו בה חילוקי דעות בנושאים שונים. כמעט בכל מערכת בחירות היו יוזמות שנועדו לאחד את המפלגה באופן שתייצג את מגוון הדעות שבתנועה. העיקרית שבהן הייתה בשנת תשס"ח (2008), עם הקמת "הבית היהודי".

בעשורים אלה גילו מפלגות שונות את הפוטנציאל הגלום בבוחרים בני התנועה הדתית־לאומית, ושיבצו נציגים מקרבה כדי למשוך את בוחריה לתמוך בהן על חשבון הנציגות המפלגתית של התנועה הדתית־לאומית. כדי לשכנע בוחרים מהציונות הדתית לבחור במפלגות אלה, הן האשימו את מי שהמשיך לבחור במפלגה הייצוגית של התנועה הדתית־לאומית בסקטוריאליות, כביכול הם דואגים רק לצרכים הייחודיים של המגזר שלהם ולא לכלל האומה והמדינה. כמובן שזו הייתה האשמה שקרית, מגויסת ואינטרסנטית, שנועדה לגרום להם לבחור דווקא בהן. התרענו על כך כבר אז, אולם היו לא מעט שקנו את הטענה הזו.

מערכת הבחירות הקרובה נערכת בצל המלחמה שהחלה בשמחת תורה תשפ"ד. ביום זה נחלצו בגבורה רבים מבניה של החברה הישראלית כולה כדי להציל את תושבי העוטף, ורבים מהם אף שילמו על כך בחייהם. מה שהניע אותם היה עולם הערכים היהודי והלאומי שלהם, תחושת הערבות ההדדית והאחריות לגורל הלאומי. ביניהם בלט מאוד חלקם של בני התנועה הדתית־לאומית ובוגרי מוסדותיה החינוכיים. חלקם בלט גם בהמשך המלחמה ועד היום, בקרב הלוחמים בסדיר ובמילואים, וגם – לגודל כאבנו – בשיעורם הגבוה מאוד בקרב הנופלים והפצועים.

כל מי שקשור לציבור הרחב חש בכך, שהציבור רואה זאת בכאב ובהוקרה. הוא מכיר בערכי ההתגייסות, המסירות וקבלת האחריות על גורל המדינה, המוקנים במוסדות החינוך של התנועה הדתית־לאומית. הוא מעריך את יכולתה של התנועה הזו לשלב בין יהדות ומסורת לבין תרומה לחברה ולמדינה; בין השורשים והמסורת עתיקת היומין של היהדות לבין החדשנות והמדע. זוהי תנועה שיש לה קבלות בתחומי ההתיישבות והגרעינים המשימתיים בפריפריה, שיש בערכיה חזון לעתידה של המדינה, ושביכולתה להכיל את השונות ולהיות גשר בין המגזרים השונים בחברה.

כיום כל בר־דעת מבין שבמלחמה הזו נקברה הטענה הסקטוריאלית נגד בני התנועה הדתית־לאומית לעד. גם לאלה שהיו זקוקים לכך התברר שמדובר בתנועה לאומית, שהיא בית יהודי מכיל. אולי זו הסיבה שמתנגדיה מחריפים את ביטוייהם נגדה ומנסים להשחיר את פניה כ"משיחית" וכ"אוכלת מוות". אולם זהו מיעוט קולני, שיש לו ערוצי תקשורת המהדהדים ומעצימים את דבריו, בעוד שרוב הציבור יודע את האמת.

בשונה ממערכות בחירות בעבר, עדיין איננו רואים שתובנה זו מתורגמת לשינוי גם בהיקפי התמיכה במפלגה המייצגת את התנועה הדתית־לאומית, ועלינו לתת את הדעת מדוע.

דומה שההרגלים הפוליטיים שנוצרו בעשורים האחרונים עדיין חזקים מן התובנות שהתחדדו במלחמה. רבים מוקירים את תרומתה של התנועה הדתית־לאומית, אך עדיין מה שמנחה את הבחירה שלהם הוא השיקול של זהות והדימוי התקשורתי של המנהיג, כוח פוליטי, סקרים או הבטחות נקודתיות. בכך הם מתעלמים מן השאלה העקרונית יותר: האם הפוליטיקה נועדה לשרת אדם ומחנה סביבו, או לייצג דרך, חזון ותנועה ציבורית רחבה.

שאלה זו אינה חדשה כלל ועיקר. היא מלווה את ההנהגה הציבורית בישראל כבר מראשיתה, ואחת ההתמודדויות המכוננות עמה מתוארת בפרשתנו, בפרשת מחלוקת קרח ועדתו. קרח היה חכם, עשיר ומנכבדי שבט לוי, אולם הוא לא נבחר לתפקיד של הנהגה ציבורית. הייתה בו מוטיבציה אישית גבוהה להיות בעמדת מנהיגות, כבוד, כוח ושררה. לשם כך הוא מקים סביבו מפלגה אופוזיציונית שתערער על מנהיגותו של משה רבנו ותנסה להדיח אותו ולקחת ממנו את כוחו וסמכויותיו: "וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן, וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם, נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם" (במדבר טז, א–ב).

חז"ל חושפים את כוונתו בכך שהם מגדירים את התנהלותו כ"מחלוקת שאינה לשם שמים" (אבות ה, יז): "מי גרם לקרח שיאבד הוא וכל עדתו עמו? אלא מפני הכבוד, ומקרא מלא הוא: 'ובקשתם גם כהונה'" (סנהדרין קי ע"א). הרש"ר הירש מבאר: "וישמע משה וגו'. משה שמע – או מוטב: הוא הבין את המטרה ואת המניע של הטענות וההאשמות שהוטחו כלפיו… אך הם הגיעו לידי כך מתוך קנאה ורדיפת כבוד. במסווה של ייצוג ענייני הכלל הם ביקשו לספק את האינטרסים של עצמם, ולצורך זה באו בהוכחות כוזבות ומסנוורות, המחניפות לאהבה העצמית של העם. וכך ניסו לדחוק את רגלי משה ואהרן ולשלול מהם את מעמדם" (רש"ר הירש שם, פס' ד).

לפיכך, פלגנות מפלגתית על רקע אישי אינה מחזיקה מעמד, ו"אין סופה להתקיים" (אבות שם). ומכך אנו מצווים ומוזהרים לדורות: "וְלֹא יִהְיֶה כְקֹרַח וְכַעֲדָתוֹ" (במדבר יז, ה; וראה סנהדרין קי ע"א).

לזכר אבי מורי ר' משה שנוולד ז"ל הכ"מ