פכטר עידו (רב, ד"ר, נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)בשבת הזו תשמעו מן הסתם הרבה דיבורים על מחלוקות. קרח ועדתו הם הסמל ל"מחלוקת שאינה לשם שמים", ודרשנים שונים ישתמשו בה כדי להזהיר מפני המחלוקת הפנימית וסכנותיה. אבל כמי שעמד לא פעם בלב המחלוקת אני יכול להעיד שמה שמפחיד אותו יותר זו המחלוקת האחרת, זו שנעשית לשם שמים.
הרב יהודה עמיטל ז"ל, ראש ישיבת הר עציון, העיר בשנינות הידועה שלו על המשנה במסכת אבות (ה, יז): "כל מחלוקת שהיא לשם שמים, סופה להתקיים, ושאינה לשם שמים, אין סופה להתקיים", שמחלוקת ששני הצדדים עושים אותה לשם שמים – תמשיך להתקיים ולעולם לא תבוא לידי פתרון, אבל מחלוקת שאינה לשם שמים, כלומר זו שעושים אותה מתוך אינטרסים – יום יבוא והיא לא תתקיים.
את המחלוקות שאינן לשם שמים אפשר לראות היטב בפוליטיקה. זוכרים כיצד שאול מופז, כשעמד בראש מפלגת קדימה, אמר על נתניהו שהוא שקרן ולא אמין, ובוקר למחרת הצטרף לממשלה שלו? זוכרים את אביגדור ליברמן מסביר שהוא עבר ניתוח לקיצור הפתיל? בכנסת אפשר לראות ח"כים צועקים אחד על השני ואפילו מקללים. אבל אחרי שהמסך יורד והמצלמות כבות, הם יסתודדו כמו חברים במזנון ויסגרו דילים ביניהם.
גם בתקשורת זה כך. אדם שמקללים אותו היום באחד הערוצים, יזכה מחר לחיבוקים אם זה יקדם את האג'נדה. וזה לא סוד שלעיתונים ולערוצי התקשורת יש אג'נדה. וכך היא החברה הישראלית בכלל. ברגע האמת, אנחנו יודעים להתאחד. לצערנו, הצוררים שלנו מבחוץ מזכירים לנו זאת מפעם לפעם. בשעת מצוקה כל המגזרים ועל המחנות יודעים לשתף פעולה. כי ככה הן מחלוקות שאינן לשם שמים – הן מבוססות על אינטרסים ועל רווחים קצרי טווח, ועל כן בשינוי הנסיבות, הן יפסיקו להתקיים.
בשל כך צריך לקחת את המחלוקות הללו במידה הראויה להן. לא פעם אני מגחך על הרצינות התהומית שבה ערוצי תקשורת מסקרים ויכוחים או משברים פוליטיים. הם הרי יודעים יותר טוב מכולנו שחלק גדול מזה הוא משחק, ואמרה של פוליטיקאי אחד היום תוחלף מחר באחרת. אבל כאמור, כנראה גם הערוצים הם חלק מהמשחק. איך אמר שייקספיר? כל העולם במה.
מה שכן מטריד אותי הוא המחלוקות שנעשות לשם שמים. אולי אתם פחות רואים אותן על גבי עלוני השבת אבל ברשתות החברתיות תמצאו אותן בלי בסוף. אתם מוזמנים להיכנס לדף שלי בפייסבוק ולהתרשם מתגובות שאנשים מגיבים שם לפוסטים שאני מעלה מדי פעם בענייני חברה, יהדות והלכה. יש שם לא מעט שקל להתרשם שהם אנשים דתיים ואפילו חרדים. אבל התגובות שלהם ריקות מכל יראת שמים. בזיונות, השמצות, קללות, זלזול, כינויי גנאי – תמצאו שם הכל. אד-הומינם פר אקסלנס.
בין המגיבים, יש שחולקים עניינית. לעתים הם עושים זאת אף בתקיפות. אתם אין לי בעיה. להפך, אני שמח להגיב להם, להתדיין איתם, ואפילו להזמין לשיחה כדי לדון על תוכן העניינים. זכורים לטוב כמה אנשים שלפני שהגיבו פנו אליי בפרטי כדי לברר את כוונת דברי. אני רואה בזה התנהגות אנושית. הם מבינים שיש אדם מאחורי הדעה.
אבל אלה מעט. הרוב אינם כן. ודי להם ב-300 מילה שאדם כתב בפוסט בפייסבוק כדי לדון אותו ואת כל עולמו לכף חובה. הם כבר יודעים מיהו ומה כוונותיו ומה הבעיה שלו. ואולי כדאי לציין שאפילו כאן, בתגובה לטורים שרשמתי בעלון הזה, קבלתי מפעם לפעם מיילים של נאצה. לא אשכח כיצד רב צעיר אחד כתב לי שאני "מחריב היהדות". לא פחות ולא יותר. הבנתם? עידו פכטר מסניף כרמל בחיפה הוא מחריב היהדות. ולמה? כי אותו בחור לא הסכים עם משהו שכתבתי.
היה גם מקרה שלאחר שיעור שמסרתי שמעתי מישהו שאמר שהיה מאד מעניין ומעורר מחשבה אבל אני פסול, שהרי הבעתי פעם דעה שהוא לא מסכים איתה. הבנתם? די להביע דעה היום בנושא ציבורי כלשהו כדי לפסול את כל התורה שלך.
מה הבעיה בכל אלה? שהם בטוחים שהכל לשם שמים. שא-לוהים אוהב את ההתנהגות שלהם. שהם צדיקים יותר כשהם מגיבים כך. הם אשכרה מאמינים, שלבזות אדם, לפסול אותו להכפיש אותו ברבים ולקלל אותו, מבלי שהם מכירים אותו, קראו את דבריו לעומק או שוחחו איתו, זה מה שא-לוהים רוצה, והוא שמח מכך.
מהמחלוקת הזו אני מפחד. כי היא לשם שמים. וכשיש לשם שמים בלי לשם דרך ארץ – זו מחלוקת שתמיד תתקיים
