פולמוס הסימטריה

"סימטריה" – במערכות רבות ובאירועים שונים מוצפת מילה שהופכת להיות התשתית לדיונים ולמחלוקות. במלחמת יום הכיפורים זו הייתה ה"קונספציה"; לפני שנים הופיעה המילה "ניאו-רפורמים" במחלוקות הפנים דתיות; "הכלה", "הבלגה", "עצימות נמוכה" ודומיהם – לאורך השנים בהקשרי חוץ ופנים. ועכשיו "הסימטריה": הדיון בפרעות תשפ"א מתמקד בהן.

העיסוק ב"בשני הצדדים" מהווה מסתור לאלה שאינם מוכנים להסתכל על המציאות בעיניים נכוחות. על פי כל קריטריון, ובכל דרך של השוואה – מדובר בהתחמקות מלומר את האמת ביחס למה שהתרחש בערים המעורבות, ולא רק שם: נפגעי גוף ונפש, הריסת בתי כנסת, שריפות בתים ופגיעה ברכוש, ובעיקר התנכרות לקיום המשותף בערים. לא הייתה שום סימטריה לא בהיקף האירועים, ובעיקר – לא בתגובת המנהיגות וכלל החברה מול אירועי אלימות אסורים. כשמבקשים להכניס לחשבון גם את ההיסטוריה – גם אז לא ניתן לדבר על סימטריה, כאשר מתחילים במאורעות תרפ"א והלאה. נגזר עלינו כנראה לחיות ביחד בעתיד הנראה לעין, וטוב יהיה כי נמצא את הדרך היותר טובה לעשות זאת, אך לא ניתן להתעלם מהצעדים הרבים לאחור שהתחוללו בשבועות האחרונים. יש צורך במימוש הכללים הבסיסיים ביותר של הקיום כדי לחדש אט אט את הקיום המשותף, ההתפרנסות ההדדית, השכנות ושמירת הזהות.

יבואו הפורעים על עונשם; ישלם מי שראוי שישלם על מעשיו; תיאלץ החברה הערבית למצוא את דרכה כדי לבחון את עצמה ולמצות את חובותיה כדי להתקיים במשותף. ובד בבד טוב יהיה שגם אנו עצמנו נפנה לבניין ולא להריסה, וזאת בשני כיוונים. בראש ובראשונה – בחידוש מוראה של מלכות, והליכה לאור דברי התורה "שום תשים עליך מלך – שתהא אימתו עליך". התביעה לשמירת חוק, לאכיפתו, להבנה כי המאבק נגד אלימות המשטרה אינו מאבק נגד הפעלת הכוח של המשטרה במקום שחיוני לעשות אותו ובדרך המותרת, ההכרה כי "משילות" משמעה נכונות של שלטון לא ללכת בדרך קצרה (התעלמות) שהיא ארוכה וכדו' – הנחיצות של כל אלה נחשפה בפנינו, ואנחנו צריכים להיות אלה שמממשים את הקריאה הזו, מתוך מודעות שגם אנחנו מתחייבים בכך, ושמירת חוק כוללת גם אותנו.

הכיוון השני מחייב אותנו להבין את יסוד ה"קליפות". גם כשעושים את הדברים הנכונים ביותר – סובבים את המעשים האלה 'קליפות' בעייתיות, שאם לא מתנערים מהן הן מקבלות את עוצמת ההרס ומפילות את כולם. בכל הקשר ובכל נושא – האחריות מחייבת להתייחס גם לצדדים השליליים הצומחים שלא ברצון מתוך המעשים הטובים עצמם. במקום בו יש ואקום שלטוני – מוצדק מאוד שאזרחים יגנו על עצמם, כי החוזה בינם ובין המדינה הופר. אולם המודעות לכך שלמערכה זו יצטרפו גם אלה שמוזנים ממנה אך עושים פשעים שאסור לעשותם – מחייבת להתמודד איתם, כדי שהם לא יפילו את כולנו. אם אנו עצמנו לא נאבקים בצדדים השליליים הנדבקים – אנו נאלצים להיכנס לפולמוס ה"סימטריה" שלא בטובתנו.

ביסודו של דבר, בשעה שאנחנו תובעים מעצמנו יותר אין מדובר בחולשה, כי אם בעוצמה מרובה, הנובעת מההכרה שדווקא מי שרואה את המדינה כמדינת הלאום שלו חרד לדמותה ואופייה, ומבקש כי היא תממש את דברי הקב"ה לאברהם אבינו "ונברכו בך כל משפחות האדמה".

(בהעלותך תשפ"א)