הרב מאיר נהוראי (רב משואות יצחק, יו"ר רבני בית הלל)בעיצומו של המפגש המרגש בין יתרו למשה, אנו עדים לביטוי של הודאה וברכה היוצא מקירות ליבו של יתרו:" וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד פַּרְעֹה".
הודאתו המרשימה של יתרו עומדת בניגוד לשתיקתם של ישראל, ומעוררת ביקורת חריפה מצידו של ר' פפייס: "גנאי הוא למשה וששים ריבוא שלא אמרו ברוך עד שבא יתרו ואמר ברוך ה'". (סנהדרין צד, ע"א). רבי פפייס תמה: כיצד ייתכן שדווקא האדם שבא מבחוץ מקדים לברך, בעוד העם שחווה את הנס על בשרו אינו מברך?
בהמשך, מובא שרבי פפייס אינו חוסך שבטו גם מחזקיה המלך: "גנאי הוא לחזקיה וסייעתו שלא אמרו שירה, עד שפתחה הארץ ואמרה שירה". לכאורה ר' פפייס צודק בביקורתו על חזקיה, שזכה לניסים גלויים ונמנע מלומר שירה. אולם, מדוע הוא מבקר את ישראל, הרי ישראל אמרו שירה על הים! מרים והנשים יצאו בתופים ובמחולות?!
בחינה מדוקדקת מעלה הבחנה בין "שירה" לבין אמירת "ברוך". ישראל אכן שרו בשיא ההתרגשות על שפת ים סוף, אך הביקורת מתייחסת דווקא להמשך הדרך לאחר שיצאו ממצרים. במדבר עבר העם מסכת מורכבת של ניסיונות וניסים: המן ירד מן השמיים, מים הומתקו במרה ונבעו מהצור ברפידים, ולבסוף – הניצחון על עמלק. בכל התחנות הללו, אין אנו מוצאים מילת הודאה. נהפוך הוא, אנו מוצאים תלונות. שתיקת העם ככל הנראה נבעה מכך שהניסים הפכו לחלק משגרת חייהם.
דווקא יתרו, המגיע מבחוץ כ"אורח לרגע", מסוגל להתרגש מחדש ולהביט על המציאות בעיניים משתאות. הוא אינו מסתפק במילים, אלא מתרגם את ההודיה למעשה ומארגן סעודת מצווה: "וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה עֹלָה וּזְבָחִים".
יתרו מתגלה כאיש של פרגון והכרת הטוב. כבר במפגשו הראשון עם משה במדין, גער בבנותיו על שזנחו את האיש שהצילן והפציר בהן להזמינו לביתם. תכונת נפש זו מלווה אותו גם כעת, אל מול הטוב האלוקי המלווה את ישראל במדבר. ניתן לדייק שיתרו מתרגש לא רק מיציאת מצרים ומקריעת ים סוף, הוא מתרגש מכל הניסים שאירעו בדרך. משה מספר ליתרו: "…אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְפַרְעֹה וּלְמִצְרַיִם עַל אוֹדֹת יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתַם בַּדֶּרֶךְ וַיַּצִּלֵם ה', ומפרש הרשב"ם: "רדיפת פרעה, מים ומן ובשר שנתן להם הקב"ה".
בימים אלו, כשאנו נתונים בעיצומה של מערכה מורכבת, אנו זוכים לניסים רבים המלווים את הלחימה בכל החזיתות. מול האיומים הקמים עלינו, אנו עומדים בעוצמה מרשימה, ועדים לתהליכים של שיקום וחוסן לאומי. קל ליפול למלכודת ה"מובן מאליו", אך חובתנו לעצור ולהכיר בטוב. לאחרונה זכינו לנס הגדול של השבת החטופים לקבר ישראל – ובהם רן גואילי הי"ד, החלל האחרון שנותר בידי האויב והובא למנוחת עולמים בארצנו. לצד הכאב העמוק על אובדן החיים, ישנה נחמה פורתא והכרת תודה על הזכות להביאם לקבר ישראל. זכינו לנס גדול בכך שהצלחנו להביא את כולם ועל כך גם ברכנו "הטוב והמטיב".
אנו מצויים גם בתקופה של תפילה ותחינה, שכן המלחמה לא הסתיימה אבל גם ברגעים של ניסים גדולים שעלינו להודות עליהם. עלינו ללמוד מיתרו לאמץ את מבט ה"חוץ" – המבט שאינו מתרגל לניסים, שיודע לעצור בתוך המלחמה, בתוך השגרה, ולומר בלב שלם "ברוך ה'".
ברכתו של יתרו על ההווה אף אומצה לדורות, וממנו למדנו שגם על הדורות הבאים מוטלת החובה להודות על הניסים של אבותיהם. כלומר גם מי שלא חווה את הנס ורואה מקומות שנעשו בהם ניסים, חייב להודות "הרואה מקום שנעשו בו נסים לישראל, אומר: ברוך שעשה נסים לאבותינו במקום הזה".
