הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)אחת לכמה שנים טוב להתבונן על העבר ולחזור על אחד מהאתגרים הלא גדולים אך המשמעותיים ביותר כלפי העתיד.
תיקוני ליל שבועות נערכים ב״ה בכל מקום. כמעט ולא ניתן למצוא ישוב בארץ בו אין מגוון אפשרויות ללימוד לאורך הלילה כולו. שיעורים בנושאים ומגוונים, דיונים פומביים, וצורות נוספות של תלמוד תורה. זוהי תופעה משמחת מאוד, המעידה כי התורה נוכחת יותר ויותר בחיי הציבור. לא זו בלבד, אלא שהיא מלמדת על הגיוון העצום שקיים בתוך עולמנו; על בקשות שונות שקיימות בתוך הציבור; על מה שהוא מבקש לשמוע מתוך התורה; ועל כך שלימוד התורה אינו תחום רק לגברים, אלא גם לנשים, וכמובן גם לילדים, נערות ונערים.
שיעורים פותחים אופקים חדשים, ומאפשרים להיחשף למרחבים החורגים מהריטואל הקבוע. הם באים מעולמו של המלמד, והוא מעביר אותם במיטב מאמציו וביכולתו העשירה. ברם, בדיוק כאן גם נעוץ חסרונם הגדולים של השיעורים. תפקידו של השומע הוא להאזין, להקשיב. הוא פאסיבי. הוא אינו אחראי למהלך השיעור; הוא אינו מופקד על היצירתיות שבהתמודדות עם האתגרים השונים; השיעור עשוי להכניס אותו לעמדה ביקורתית, אולם ביקורתיות זו בדרך כלל מבוססת על נגטיביות: היא מסמנת היטב את מה שלא מצא חן בעיני השומע, אך בדרך כלל היא לא קשורה לנטילת אחריות על הדרך הראויה והנכונה להתמודד עם הסוגיה שאותה למד במשך השיעור. וכך עובר הלילה כולו בהאזנה, בניסיון לעקוב, לעתים ב״ניקור״, אבל הוא לא מחלץ מהאדם את יכולת הטיפוס למעלה. הדימוי הטוב ביותר הוא של קביים ופיגומים.
חלק מהמענה לחסרונות אלה טמון באמירת התיקון, שכל האומרים אותו הופכים להיות פעילים, ופוגשים ייצוג של חלקי התורה כולה, ולומדים מכל תחום בתורה פיסקה מסוימת. ברם, אמירת התיקון לוקה בכך שהיא מופנית רק אל התשוקה והחיבור הנפשי, אך אין בה אתגר אינטלקטואלי. כדאי מאוד שחלק מאותו לילה מופלא יבוא לידי ביטוי באמירת תיקון ליל שבועות, אבל לא ניתן לנעול את כולו רק בדרך זו.
צריך לטפס לקומה נוספת: החברותא. חברותא היא היצירה המופלאה ביותר של בית המדרש התורני. היא נהנית מכל העולמות – מחד גיסא, לא מדובר בלומד היושב ולומד יחידי, ומוגבל ללימוד באופק הראיה שלו בלבד, אלא במפגש של לפחות שני עולמות, שבו כל אחד יכול להתעשר מתורתו של חברו. מאידך גיסא, אין מדובר בפאסיביות מקשיבה בלבד, אלא באחריות אישית ללימוד, בפגישה עם טקסט המבקש שתוענק לו פרשנות ומשמעות, בחילוף תפקידים מתמיד בין מוביל ומובל, מלמד ולומד, וכל אחד מהשותפים לחברותא ממלא את התפקידים כולם.
אך בעיקר, מדובר במפגש אינטימי עם התורה המחייב בראש ובראשונה לחלץ מאתנו את הרצון, המאמץ, האחריות והנכונות להעמיד את עצמנו על רגלינו, וללמוד מכוח התנועה הפנימית. זו הברית העמוקה הנוצרת בין הלומדים ובין התורה, ומשעה שנקבעת חברותא בליל שבועות עם רצון ונכונות להמשיך אותה לאורך השנה כולה – אנו יודעים כי עלינו לקומה הראויה לתלמוד תורה, והופכים אותה לחלק בלתי נפרד ממהות חיינו.
(נשא תשעט)
