ספוקויני יעקב
אחרי שבלעה הארץ את קרח ועדתו, התלוננו בני ישראל נגד משה ואהרן: "אַתֶּם הֲמִתֶּם אֶת עַם ה'!" בעקבות זאת, החלה מגפה בעם ומשה אמר לאהרן: "קַח אֶת הַמַּחְתָּה וְתֶן עָלֶיהָ אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ וְשִׂים קְטֹרֶת וְהוֹלֵךְ מְהֵרָה אֶל הָעֵדָה וְכַפֵּר עֲלֵיהֶם" [יז' יא']. רש"י מביא את שאלת חז"ל: "למה בקטורת? לפי שהיו ישראל מליזין ומרננים אחר הקטרת לומר: סם המוות הוא, על ידו מתו נדב ואביהוא, ע"י נשרפו חמישים ומאתים איש. אמר הקב"ה תראו שעוצר מגפה הוא, והחטא הוא הממית". יש פה היפוך מגמה להראות שלא הקטורת היא התרופה, אלא מי שאמר לקטורת לשרוף, הוא שאמר לה להציל.
ה"ה עם המחתות, כאשר ציווה ה': "וְעָשׂוּ אֹתָם רִקֻּעֵי פַחִים צִפּוּי לַמִּזְבֵּחַ כִּי הִקְרִיבֻם לִפְנֵי ה' וַיִּקְדָּשׁוּ וְיִהְיוּ לְאוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" [יז' ג]. שואל הרמב"ן: איך יתכן שהמחתות התקדשו, הרי קטורת זרה הקריבו בהן וכלי שרת שנעשתה בו עבודה בחוץ, איננו מקודש? מסביר בעל עקדת יצחק: "נתקדשו להיות לאות לבני ישראל, … כי אין אוהב בעולם כמי שיפיל את האויב, ואין כלי קדוש כמי שמבטל הקטרוג מעל הקדוש". המחתות שהחטיאו הפכו לאות, כפי שחיסון מורכב מנגיף מומת.
הדרך לפתור את המחלוקת, היא להשתמש באותם תבלינים שהציתו אותה, רק בדרך הפוכה.
דוגמה לכך אפשר למצוא ב'פולמוס גדרה' בסוף המאה ה-19, בא"י.
המושבה גדרה נבנתה על אדמות היישוב הערבי קטרה. אדמות אלה נקנו בידי הרב יחיאל מיכל פינס מטעם אגודת 'חובבי ציון' ברוסיה. פינס האמין כי קטרה היא גדרה המקראית. לאחר הרכישה עמדה האדמה וחיכתה למתיישבים שיאכלסו אותה.
בינתיים, עלו לארץ ראשוני אגודת ביל"ו. אלה היו סטודנטים בעלי אופי מרדני, שלא הסתדרו במושבות הקיימות. אגודת ביל"ו הייתה אגודה שיתופית וחבריה היו בעלי השקפה סוציאליסטית חילונית. לעומתם, איכרי המושבות התנגדו לסוציאליזם, ולצד יישוב א"י, חיפשו גם איך להרוויח כסף למחייתם. אחרי שלא נקלטו במושבה ראשל"צ, עברו שבעת חברי ביל"ו לירושלים. שם, חברו לרב פינס והקימו יחד אגודה בשם "שיבת החרש והמסגר", שעודדה פרנסה מעמל כפיים. גם כאן נכשלו הבילו"יים והאגודה נסגרה. הרב פינס לא התייאש ושידך בינם ובין המושבה החדשה גדרה. הבילו"יים שמחו, כי סוף כל סוף יעבדו בחקלאות בעבודה שיתופית ויהיו אדונים לעצמם. תשעת אנשי בילו עלו על אדמת גדרה בחנוכה תרמ"ה. הם ציינו את הקמת המושבה בשתי מדורות ענקיות שנראו למרחוק בנר שני של חנוכה.
אחרי ההתלהבות הראשונית, החלו הבעיות. התברר לרוכשי האדמה הדתיים, כי אנשי ביל"ו מעשנים בשבת. המחאות הובאו לידיעת הרבנים, מוהליבר והנצי"ב, שעמדו בראש מגייסי הכספים. השניים לא ידעו את נפשם מרוב מבוכה. הם דרשו בתחילה לגרש את הבילויים מהאדמה שלהם ולהביא במקומם חקלאים שומרי תו"מ. הנצי"ב הציע לשלם פיצויים לבילויים ובלבד שיעזבו. מאידך גיסא, יו"ר חיבת ציון, פינסקר, ועמו הגזבר לילינבלום החילונים, התנגדו בתוקף לגירוש.
הפשרה נמצאה בזכות דמותו המיוחדת של הרב פינס, ששידך בינם ובין המושבה. הוא אף היה האיש שכתב את ההמנון של ביל"ו "חושו אחים חושו". פינס הכיר ברצונם העז של הרבנים ביישוב א"י, ומאידך ידע כי הבילויים חדורי אמונה ציונית בדרכם שלהם, ולפיכך חשב כי זהו הבסיס לפשרה.
הרב פינס נפגש עם הבילויים וקיבל את הסכמתם לפרוס עליהם את חסותו. גם רבני חיבת ציון הסכימו שהוא ישמש מעין 'משגיח כשרות'. אחרי ההבנה הזו, סוכם כי כל אחד ואחד מאנשי ביל"ו ינהג בחייו הפרטיים כרצונו, אך בפרהסיה תשמר השבת. גם את משבר השמיטה פתר הרב פינס כאשר שכנע את רבני חיבת ציון לקבל את רעיון 'התר המכירה'. ברל כצנלסון סיכם: הברית בין פינס לביל"ו פתרה את המחלוקת והצילה את ההתיישבות.
Yaakovspok1@gmail.com
