בשבת פגשתי חברה שעלתה לארץ לא מזמן. סיפרתי לה בהתלהבות על שבוע הספר ועל כך שאהיה בדוכנים עם הספר שלי. מה זה? שאלה. לכי תסבירי לעולה חדשה אירוע כלל ארצי שבו כיכרות ומתחמים נסגרים כדי לחגוג ספרים.
כמובן שלא ידעתי שזאת תהיה השנה השנייה ברציפות שלאיראנים תהיה התנגדות. ובכן, אם הטור יהיה רלוונטי, להלן כמה הגיגים לכבוד חג הספר:
מהניסיון שלי כמקריאה סיפורים ותיקה למדי (פעם לילדיי, כיום לנכדיי), ילדים יבקשו לשמוע את אותו סיפור שוב ושוב, לחוות אותו, להכיר את הדמויות, ללמוד דרכו על העולם, להרגיש בטוחים במה שמוכר וידוע.
בעיניי, זאת חזרה (תרתי משמע) לקראת האופן שבו נספר לעצמנו את חיינו. קשרים עם הזולת, מקומות בהם ביקרנו, התנסויות, רגשות וחוויות. אותו סיפור ילך וישתכלל ככל שההבנה שלנו תתרחב, שהרי כל מאורע בחיינו הוא סיפור. הדרך שבה נספר מאורעות תהיה הבסיס לזיכרון ותהפוך אותם למשמעותיים. הצורך שלנו למסגר את מה שקרה לנו, להחליט איפה נקודות ההתחלה, האמצע והסוף, את מה להבליט ואת מה לזנוח, הוא צורך קיומי. נרטיבה, אם תרצו.

kimberly-farmer-unsplash
כמובן שבחירה מכוונת ומודעת של מסגור הסיפור עשויה להקל עלינו את החיים ולפטור אותנו ממועקות ומכעסים. החזרה על אותו סיפור היא לא תקיעות, היא דרך לבניית זהות. ולפעמים דווקא השינוי, הזווית האחרת היא זאת שמיטיבה איתנו.
מעבר לנאמר עד כה, אוסיף שלהקריא סיפור לילדים (ולנכדים) הוא תענוג שלא יסולא בפז, מתנה שתתפתח עם גדילתם, עד שיתחילו לקרוא בעצמם, יצללו לעולמות ויעופו על כנפי הדמיון. מומלץ!
בחזרה לחגיגות הספר העברי, אני לא משלה את עצמי לגבי הכוונות והמניעים השיווקיים שעומדים מאחוריו. מצד שני, אני מאמינה שאם כבר יש לעם הספר כזה חג, הוא עדיף לאין ערוך על פני שטויות אחרות, בטח כשבעל כורחנו הוא הופך למעשה חתרני. ובכל מקרה, זאת הזדמנות טובה להציף את החשיבות העצומה שיש לספרים ולספרות.
תגידו "דור המסכים"? ובכן, אפשר לנצל את המסכים ולרתום גם אותם. לשמחתי, יותר ויותר טכנולוגיות, כגון ספרים קוליים ודיגיטליים, מנגישות ספרות לכל אדם. גם למי שמתקשה בקריאה, גם למי שאין זמן לשבת ולקרוא, גם למי שטוענים שלא אוהבים לקרוא.
ואם אכן יתקיים, את החברה שעלתה לארץ אזמין לחגוג איתי באחד הדוכנים, להצטרף לישראליות על אפם ועל חמתם של האיראנים.
