אהבה – זה כל הסיפור

פרשת במדבר מתחילה במפקד אוכלוסין. מניין זה אינו האחרון בחומש במדבר, והוא מתאר את פרטי ושיטת המניין בפירוט רב. המדרשים נותנים על כך את הדעת ומדגישים באופנים שונים את משמעות המניינים הרבים, ופירוטם: "אלה פקודי בני ישראל לבית אבתם (במדבר ב: לב). בא וראה כמה חביבין ישראל לפני המקום, שהרי כתב הקדוש ברוך הוא חשבון ישראל ארבע פעמים בדגלים, שתי פעמים בפרט ושתי פעמים בכלל, ועוד מנה כל דגל ודגל בכלל ופרט, להודיע כמה היו חביבין לפניו, שהם היו צבאותיו ורוצה למנותן כל שעה, כאדם שיש לו סגלה חביבה עליו ביותר והוא מונה וחוזר ומונה עד כמה פעמים, כדי שידע חשבונה וישמח בה על כל מנין ומנין. כך היה הקדוש ברוך הוא שמח בזכירת מנין ישראל, לומר- כך צבאות יש לי בעולמי שעושין רצוני ומתנחם בהם" (במדבר רבה ב יט).
במקום אחר (שם, ב ג) מדגיש המדרש את הדגלים כמצייני ייחוד, המבטא אהבה: "חיבה גדולה חבבן הקב"ה שעשאם דגלים כמלאכי השרת כדי שיהיו ניכרין. ומנין שהוא אהבה לישראל? שכן שלמה אומר (שה"ש ב: ד) 'הֱבִיאַנִי אֶל בֵּית הַיָּיִן וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה'. (משל) לעשיר שהיה לו אוצר מלא יין, ונכנס לבדקו ומצאו כולו חומץ. בא לצאת מתוך האוצר ומצא חבית אחת יין טוב". בהמשך מובא שהיין, בגימטריה 70, מייצג את אוה"ע, שמכולם מציין הקב"ה דווקא את עם-ישראל. אצל רש"י (לבמדבר א: א) הדברים מפורטים אחרת: "וידבר… במדבר סיני… באחד לחדש. מתוך חיבתן לפניו – מונה אותם כל שעה (במדבר רבה ב יט): כשיצאו ממצרים – מנאן (שמות לב כח); וכשנפלו בעגל – מנאן (שמות לח כו), לידע מנין הנותרים; כשבא להשרות שכינתו עליהם – מנאן. באחד בניסן הוקם המשכן (שמות מ יז), ובאחד באייר מנאם".
אלא שכאשר מתבוננים בחומש במדבר בכללותו, קשה שלא לתמוה על ציוני האהבה והנאמנות החוזרים ונשנים הללו. חומש במדבר מלא באירועים מורכבים מאוד בנוגע למערכת היחסים שבין הקב"ה לעם ישראל: הם מתלוננים, חוטאים, כופרים בטובה, ואפילו מורדים. חטא המרגלים, קורח ועדתו ובנות מואב, הם רק מקצת מן האירועים הקשים של חומש במדבר, והם רחוקים מאוד מאידיליית האהבה שמנסים המדרשים והמפרשים לצייר בפתיחתו. נקודת מבט הורית יכולה אולי לפענח את פשר היחס שמבקשים חז"ל לצייר.
תקופת הנדודים במדבר היא מעין גיל ההתבגרות של עם ישראל. כמו במעבר מילדות לבגרות, גם הם מצויים במסע לעבר העצמאות שלהם כעם, אבל עדיין תלויים בהורה – בקב"ה ובמן היורד משמיים. הם עוד לא הגיעו לבית/ארץ משלהם, והם נמצאים בשממה, מרחב של לא פה ולא שם, המתאים מאין כמוהו למסע חניכה והתבגרות.
הם מנסים למרוד, לבדוק גבולות ולבחון שאלות של סמכות. וכמו כל מתבגר מצוי, הם מקטרים. בלתי נסבלים לעיתים. משה כבר כמעט שלא יכול לשאת אותם. דווקא מתוך המקום הזה, מופיע המפקד, גם בתחילת החומש וגם בסופו. הקב"ה מונה אותם שוב ושוב "מתוך חיבתן לפניו, מונה אותם כל שעה". כמו איש עשיר שסופר את הכסף שלו, או כמו מתבגר שלא עייף מלהתבונן בסמארטפון החדש שלו. כי זה המסגור של הכל: כל מתבגר, מעצבן, מרדן ובלתי נסבל ככל שיהיה, יעבור את המסע הזה רק עם הורה שלמרות הכל לא מפסיק לאהוב אותו. שמתבונן עליו ומאמין בו, גם אחרי כל הצרות שהוא עושה לו. הקב"ה מפרט ומונה את ישראל גם בתחילת המדבר וגם בסופו. הוא אוהב אותם ושמח בהם, על כל מניין ומניין.
(במדבר תשעט)