וינרוט אבי (פרופ', עו"ד)יש תקנה למי שנטמא בטומאה חמורה. אפר פרה אדומה הוא אמצעי טהרה ומי שמזים עליו מי פרה אדומה – טהור. אך בפתח פרשה זו נאמר (במדבר י"ט, ב'): "זאת חוקת התורה". רש"י מבאר "לפיכך כתב בה חוקה. גזרה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה". אלו דברים נשגבים מבינתנו וחז"ל דרשו (במדבר רבה י"ט, ג') "אמר שלמה, פִּשרה של פרה אדומה חקרתי ושאלתי ופשפשתי – והיא רחוקה ממני". אי ההבנה נעוצה בדברי רבי עקיבא (במסכת יומא דף י"ד עמ' א') כי אם נוטלים את אותם מים עצמם שמעורב בהם אפר פרה אדומה ומזים על אדם טהור – הוא נטמא מכך. מהם, אם כן, מים אלו- אמצעי טהרה או אמצעי טומאה?
יתירה מכך, מי אפר פרה אדומה מטמאים לא רק אדם טהור שהיזו עליו ממים אלו, אלא גם את הכהן שעסק בהכנת תערובת המים הללו, ושעליו לא היזו דבר. אם כן, מדוע התקשה שלמה המלך רק ביחס לטהור שמזים עליו מי טהרה ולא התפלא גם ביחס למי שמכין את המים הללו?
החתם סופר משיב על כך, תוך ביאור מהותם של מי פרה אדומה.
תורת הסמלים
הרב שמשון ב"ר רפאל הירש בספרו "המצוות כסמלים" מבהיר כי בפסוקי התורה יש פשט פשוט ובנוסף לכך יש תורה שלמה של שפת סמלים. בני אדם משתמשים בסמלים לתקשורת אישית בצד המילים. כך יש סמלים להבעה אישית כגון, מנוד ראש כאות להסכמה או לשלילה; לחיצת יד וכן טפיחה על הכתף לסמל ידידות או איבה. כמו כן, יש סמלים ציבוריים ולאומיים. הבורא השתמש גם הוא בסמלים כדי למסור מסרים ולא הסתפק בדיבור. כך למשל כאשר כרת עם נח ברית אחר המבול, צירף לכך את הקשת בענן. יש סמלים המתבטאים גם במצוות המעשיות והבורא קורא לברית המילה "אות ברית קודש". כך גם התפילין והשבת.
בתורת הסמלים אדום מבטא את מידת הדין. הרב משה קורדובירו בספרו "פרדס רמונים" (שער כ"ג פרק א') "יש שקראו לחסד אור לבן ולגבורה (מידת הדין) קראו אור אדום". האדום מבטא את התלהטות הדמים והיצרים ואת תאוות החטא ואילו הלבן מבטא זוך וטוהר מחטא. כיצד ממתיקים את מידת הדין ולהט העונש הבא כתוצאה מלהט תאוות החטא? הופכים את האדום לאפר ומערבבים אותו עם – מים חיים!
מים משככים את האש הלוהטת של הדין ומבטאים חסד.
אם נתרגם את שפת הסמלים של התורה לשפתנו, נמצא כי מי פרה אדומה, הם עירוב של מידת הדין עם מידת החסד, ושיכוך האש הלוהטת של הדין – במים חיים.
עירוב של מידת החסד עם מידת הדין, שיש בה שיכוך מידת הדין שבא בעקבות החטא מביא לטהרה.
לכן, מי שטמא צריך לטבול במים. מי שפגעה בו מידת הדין בחומרה עד כדי מגע קרוב עם מת, וריחוק מהותי מהקב"ה שהוא מקור החיים, חייב לשכך את מידת הדין ע"י כתיתת התאוות (האדום המוחלט) עד אפר, ועירובו עם מים חיים המבטאים חסד. בכך מובן אפוא באחת, מדוע מי פרה אדומה מטהרים.
אבל, פשרה ובינוניות טובים למי שהיה רחוק. זו הנמכת הרף טובה למי שמתקשה. אך הם גרועים למי שהיה קרוב, הצטיין והגיע להישגים. רבי עקיבא שחי חיים של שלמות, ונדון על פי מלוא חומרת הדין, לא הפנה זרקור אל שלב הכנת מי הפרה האדומה, אלא לזריקת מים אלו על איש טהור. ביחס לכך חידש כי מים אלו, שיש בהם פשרה בין רחמים לדין, מטמאים את הטהור. פשרה הזאת רעה למצטיין, פוגמת במי שקרוב וחותר לשלמות, מטמאת את מי שמסוגל לשמור על טהרה מלאה.
הנה כי כן, פרה אדומה היא תמהיל של דין שעירבו אותו בחסד, המביאה להמתקת הדינים ולטהרה.
זו פשרה שמתקנת את האדם הטמא ומאפשרת לו להיטהר ולהתקרב. אבל, מי שיזה את המים הללו על אדם טהור ששומר על קרבה אל ה' מעדיף פשרה על שלמות ובכך הוא פוגם בו ומטמא אותו. בינוניות טובה לקרוב רחוקים. אבל, מן הקרובים דורשים הצטיינות.
