עו"ד פרופ' אבי וינרוטמקור השם יהודה – בתודה לה'. כך נאמר (בראשית כ"ט, ל"ה) "ותהר עוד ותלד בן ותאמר הפעם אודה את ה' על כן קראה שמו יהודה".
שם הוא הגדרה. רבי נחמן מברסלב (בשיחות הר"ן אות צ"ה) "דע, שהשם שנותנים לאדם הוא לפי הפעולה שיש לו לעשות בעולם". יהודה הוגדר ע"י שם המבטא אמירת תודה.
לימים זכה יהודה למלוכה. מלכות בית דוד מנתה תשעה עשר מלכים, מדוד ושלמה עד צדקיהו. ראשי הגלויות שבבבל היו משבט יהודה. נשיאי ארץ ישראל היו משבט יהודה. בברכת יעקב נאמר (בראשית מ"ט, י') "לא יסור שבט מיהודה … עד כי יבא שילה". מבאר רש"י: "שילה – מלך המשיח שהמלוכה שלו". בזכות מה זכה יהודה למלכות?
רבי לוי יצחק מברדיטשב מבאר כי הדבר נבע מכך שאימו הגדירה אותו כמי שיודע לומר תודה!
מה פשר הדבר? ודאי חשוב לומר תודה, אך כיצד משליכה ההודיה ויוצרת כישורי מלכות?
חז"ל אומרים כי הודיה מסוג אחר זיכתה את יהודה במלכות. לא הודיה מלשון אמירת תודה, אלא הודאה באשמה, מלשון וידוי. בתוספתא (ברכות פרק ד' הלכה י"ז) מצינו "מפני מה זכה יהודה למלכות? מפני שהודה בתמר". כלומר, בעת שתמר שלחה ליהודה את המטה והפתילים ואמרה כי היא הרה לבעליהם, יכול היה יהודה להתעלם, או לקבוע כי היא זכאית מנימוקים שונים. אולם, יהודה בחר להודות בריש גלי ואמר "צדקה ממני". הצדק עם תמר והילד ממני. נטילת אחריות זו היא שזיכתה את יהודה במלכות.
הרב יצחק הוטנר בספרו "פחד יצחק" (חנוכה, מאמר ב', אות ה') מבאר כי אין אלו טעמים שונים. המילה להודות מבטאת הן אמירת "תודה" והן הודיה באשמה, כי שניהם באים משורש אחד בנפש האדם.
אמירת תודה משמעה הכרה של אדם כי הוא נזקק לחברו ולא יכול היה להסתדר בכוחות עצמו. הכרה זו היא המעטה של הכבוד העצמי. אדם אוהב לקבל מתנות אבל לא אוהב להרגיש חייב, ולכן קשה לומר תודה. בגמרא במסכת ביצה (דף ל"ב, עמוד ב') כתוב כי מי שתלוי בפרנסתו באחרים "חייו אינם חיים". המהר"ל מבאר כי מעיין נקרא "מקור מים חיים" כי "חיים" הם מקור נביעה עצמי. יצר החיים כרוך ברצון להיות עצמאי. היזקקות לזולת פוגעת ברגש זה. מי שחב תודה מרגיש "אסיר תודה". אסיר – משום שנפגע מרחב העצמאות שלו. אדם שקיבל טובה ולא משיב טובה מכונה 'כפוי טובה'. הוא מעין "כופה" כלי על הטובה שקיבל ומסתירה, כדי להשתחרר ממחויבותו.
ההודיה באשמה נובעת אף היא מאותו שורש בנפש האדם, שהרי היא פוגעת בגאוות האדם ומחייבת הכרה במציאות. מי שמודה באשמה פוגע בכבודו העצמי אך דווקא בכך שהוא נושא באחריות – הוא זוכה להערכה ולכבוד.
הן הודיה באשמה והתנצלות כנה הבאה בעקבותיה, והן אמירת תודה, מהווים הכרה של האדם בעובדה שהוא לא מושלם. בשניהם יש ממד עמוק של ענווה.
הודיה מכשירה למלכות, כי בידי מי יש להפקיד שלטון על אחרים? בידי מי שידאג לכבודו שלו ולא יהיה מוכן להודות בטעותו? רק בידי מי שאינו סובר כי הוא מושלם ראוי להפקיד את המלוכה! מלוכה אינה התנשאות על הזולת אלא שירות. הגמרא במסכת הוריות (דף י' עמוד א') אומרת: "כסבורים אתם ששררה אני נותן לכם? עבדות אני נותן לכם".
מסופר כי אחד מתלמידי הבעל שם טוב בא להתייעץ. הציעו לו להיות רב עיר, אך הוא לא חש ראוי לכך. ענה לו הבעל שם טוב: וכי את מי אתה רוצה שימנו? את מי שחש שהוא ראוי לשררה?!
על כן, מורה לנו רבי לוי יצחק מברדיטשב, כי כאשר לאה הגדירה את יהודה כאומר תודה, היא הכשירה את נפשו למלוכה! ככל שאדם חש שאין לו ערך עצמי הדבר מעצים את ערכו, וכלשון הזוהר פרשת שלח, דף קס"ח עמוד א: "מאן דאיהו זעיר איהו רב, ומאן דאיהו רב איהו זעיר" – מי שגדול בעיני עצמו – אדם קטן הוא, ומי שהוא קטן בעיני עצמו – אדם גדול הוא!
