כיצד מתקנים 'קונספציה' שגויה?

לאחר עשר המכות ויציאת מצרים, נדמה כי המהלך האלוקי הושלם, ומה רבה הפתעתנו כאשר נגלה כי במחשבה האלוקית העניין עדיין לא סגור. יותר מכך, בני ישראל מתבקשים לעשות מעשה הפוך מן המחויב במציאות.

"וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם, וְלֹא נָחָם אֱ-לֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים, כִּי קָרוֹב הוּא. כִּי אָמַר אֱ-לֹהִים, פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה. וַיַּסֵּב אֱ-לֹהִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם סוּף. וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות יג, יז-יח(.

קריאת פסוקים אלו יוצרת אצלנו אי נוחות, שהרי המסלול הישיר הוא דרך אל עריש, 14 ימים והם בארץ ישראל. 'לפתע' התגלה כי חלילה יש פגם בתוכנית האלוקית. פסוקים 'קשים' אלו מעוררים שאלות ותהיות בכל הרבדים. מה מכל המוצג בפסוקים אלו לא היה ידוע קודם ליציאת מצרים? האם חלילה חזר בו הא-ל מתוכניתו המקורית לאחר 'שגילה' את פחדי העם ממלחמה אף שעלו חמושים? האם האלטרנטיבה, החזרה לתוככי סיני, הייתה קלה יותר עבור העם? האם הם לא נתקלו בסופו של דבר בעמלק? האם אז הם לא חוו את מוראות המלחמה?

בסופו של דבר, נראה כי החששות אכן התממשו. דווקא בהיותם במסלול האלטרנטיבי שהובילם למצב בלתי אפשרי על שפת ים סוף, הם אומרים למשה: "הַמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר? מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם? הֲלֹא זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת מִצְרָיִם כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר". מה, אם כן, הועילה הוראת הא-ל להסב אותם דרך המדבר וים סוף, אם גם שם הם אומרים: "טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר"?

כאז כן עתה, התסריט האלוקי אינו מובן 'בזמן אמת' לשחקנים הלוקחים בו חלק

לדעתי, יש לבחון פרשה זו מנקודת מבט רחבה יותר. במוקד העניין מידת נכונותו של עם ישראל לצאת מן 'הקונספציה' שבה מתרחשים ניסים גלויים אל הרצון לצאת להילחם על חירותם ולאומיותם עד כדי חירוף נפש. המהלך של ההסבה דרך 'המדבר ים סוף' הוא מהלך אלוקי ברמת עצימות לאומית, שנועד להכניס רוח חדשה של נחישות ולחימה לעם מוכה של עבדים הזוכה לניסים גלויים לצורך שרידותו רק בשל זכות אבות.

נשים לב לשלוש סצנות דומות באותה פרשה הממחישות את הדרך האלוקית להשגת מטרה זו. הראשונה, ההסבה דרך ים סוף. הוראה מפתיעה זו אינה זוכה לתגובת העם, אולי עקב ההלם שבו הוא מצוי; השנייה, על שפת הים, מצב נוראי שבו הם מתלוננים קשות וזוכים לגדול הניסים, קריעת ים סוף. בסצנה זו הם כבר אינם אדישים והם מבינים כי הקונספציה שלהם אפשר שהיא שגויה; השלישית, מלחמת עמלק, בלי תלונות – לוחמים ומנצחים!

הסצנות הללו הן מהלך אלוקי אחד שמעביר אותם מן הפחד, החשיבה העבדותית והרצון לשוב מצרימה אל האומץ, המלחמה והניצחון. למה? כי אין ברירה!

ההוראה האלוקית הבלתי מותנית בסצנה הראשונה מתחלפת להוראה "מה תצעק אלי, דבר אל בני ישראל ויסעו". הפסיביות וההלם המוחלט שבסצנה הראשונה מוחלפים בדחיקת העם לקום ולעשות מעשה מצד אחד, אך עם גיבוי ניסי גלוי, מצד שני. העם יצא מן הקיפאון, מן ההלם ומן הרצון לשוב מצרימה.

בבוא עמלק, העניין כבר נראה אחרת – "וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֤ה אֶל־יְהוֹשֻׁ֙עַ֙ בְּחַר־לָ֣נוּ אֲנָשִׁ֔ים וְצֵ֖א הִלָּחֵ֣ם בַּעֲמָלֵ֑ק". לא פסיביות, לא תפילה ולא חזרה למצרים, אלא יציאה כעם אמיץ, חמוש ומנוסה למלחמה. מכאן ש"ויסב אלוקים דרך המדבר ים סוף…" נועד בסוף התהליך ל'צא והלחם בעמלק'.

נפלאות דרכי הא-ל. כאז כן עתה, התסריט האלוקי אינו מובן 'בזמן אמת' לשחקנים הלוקחים בו חלק. ככל שנוקף הזמן, משפטים עם סימן שאלה הופכים למשפטים עם סימן קריאה.