ד"ר גבריאל חזות (ממייסדי 'מידה טובה' לחקר ההיגיון היהודי, מרצה באונ' חיפה, ומקים תנועת 'ואהבת'- עושים טוב בישראל)כמענה לשאלה שבכותרת, אומרת התורה: "גַּם בִּי֙ הִתְאַנַּ֣ף ה' בִּגְלַלְכֶ֖ם לֵאמֹ֑ר גַּם אַתָּ֖ה לֹא תָבֹ֥א שָֽׁם". סברנו כי מניעת משה רבנו מלהיכנס לארץ ישראל הינה תוצאה של חטא 'מי מריבה', שתגיח לעולם רק בשנה ה-39, בדור הבנים. חטא המרגלים המתואר בשנית בספר דברים מתרחש בשנה השנייה לצאת ישראל ממצרים. בנקודת הזמן הזו, הנאום לפני הכניסה לארץ, בשנה ה-40, למשה יש פרספקטיבה היסטורית והוא קושר את שתי הפרשיות באמצעות המילים גם בי. כיצד אם כן קשור משה לחטא המרגלים עד כדי אמירתו זו הכורכת את אי כניסתו לארץ לחטא המרגלים?
נראה לי כי התורה חושפת בפנינו את ה'סיפור' שמאחורי פרשת המרגלים, סיפור כמעט 'נסתר מן העין', אבל הוא נסמך על השוואת תיאור חטא המרגלים ב'זמן אמת' לעומת התיאור בערבות יריחו טרם הכניסה לארץ. בספר דברים, שרובו הוא תוכן נאום משה בערבות מואב טרם הכניסה לארץ, מוצג משה כמגיב לדברי המרגלים ולא יהושע וכלב. הטענה שלו כלפי עם ישראל המושפעים מעצת המרגלים חזקה ופשוטה (דברים פרק א, כט-לב): "וָאֹמַ֖ר אֲלֵכֶ֑ם לֹא תַֽעַרְצ֥וּן וְֽלֹא תִֽירְא֖וּן מֵהֶֽם: ה' אֱ-לֹֽהֵיכֶם֙ הַהֹלֵ֣ךְ לִפְנֵיכֶ֔ם ה֖וּא יִלָּחֵ֣ם לָכֶ֑ם כְּ֠כֹל אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֧ה אִתְּכֶ֛ם בְּמִצְרַ֖יִם לְעֵינֵיכֶֽם: וּבַמִּדְבָּר֙ אֲשֶׁ֣ר רָאִ֔יתָ אֲשֶׁ֤ר נְשָׂאֲךָ֙ ה' אֱ-לֹהֶ֔יךָ כַּאֲשֶׁ֥ר יִשָּׂא אִ֖ישׁ אֶת בְּנ֑וֹ בְּכָל הַדֶּ֙רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר הֲלַכְתֶּ֔ם עַד בֹּאֲכֶ֖ם עַד הַמָּק֥וֹם הַזֶּֽה: וּבַדָּבָ֖ר הַזֶּ֑ה אֵֽינְכֶם֙ מַאֲמִינִ֔ם בה' אֱ-לֹהֵיכֶֽם".
pexels-slondotpics
משה רבנו מאשים את בני ישראל בחוסר אמונה. מוקד הוויכוח הוא בשאלה האם הקב"ה ימשיך לחולל ניסים גלויים בכיבוש הארץ כפי שעשה עד כה. בני ישראל 'אינם מאמינים' בכך! ב'מדרש תנאים' על אתר: "ואומר אליכם – אמר להם, לא מעצמי אני אומר לכם, אלא מפי קדוש אני אומר לכם", כלומר: תנו אמון בהבטחתי זו. ודוק, משה אינו מאשים את עם ישראל בחוסר אמונה חלילה בריבונו של עולם, הוא טוען כלפיהם שרק "בדָּבָ֖ר הַזֶּ֑ה אֵֽינְכֶם֙ מַאֲמִינִ֔ם בה' אֱל-ֹהֵיכֶֽם". ומהו הדבר הזה? שה' יילחם לכם כאשר עשה במצרים.
בתיאור בספר במדבר, משה פסיבי והמדברים הינם כלב ויהושע: (יג, ל) "וַיַּ֧הַס כָּלֵ֛ב אֶת הָעָ֖ם אֶל מֹשֶׁ֑ה וַיֹּ֗אמֶר עָלֹ֤ה נַעֲלֶה֙ וְיָרַ֣שְׁנוּ אֹתָ֔הּ כִּֽי יָכ֥וֹל נוּכַ֖ל לָֽהּ". (יד,ט) "אַ֣ךְ בַּה' אַל תִּמְרֹדוּ֒ וְאַתֶּ֗ם אַל תִּֽירְאוּ֙ אֶת עַ֣ם הָאָ֔רֶץ כִּ֥י לַחְמֵ֖נוּ הֵ֑ם סָ֣ר צִלָּ֧ם מֵעֲלֵיהֶ֛ם וה' אִתָּ֖נוּ אַל תִּירָאֻֽם".
בתיאור זה, מוקד הוויכוח הוא עניין של הערכה צבאית/מודיעינית בשאלה: האם יש יכולת צבאית לעם ישראל לכבוש את ארץ כנען? כלב ויהושע החולקים על שאר המרגלים בטוחים: "כי יכול נוכל לה". שתי עמדות מתוארות כאן: האחת שאינה מאמינה כי הא-ל ימשיך לעשות לנו ניסים בכיבוש הארץ; השנייה של כלב ויהושע, המקבלת את עמדת העם הסבור כי הקב"ה לא יבצע לנו ניסים גלויים בכיבוש הארץ כפי שמשה רבנו הבין, אבל אין צורך בכך משום ש"יכול נוכל לה".
כאן המקום לשאלה: מה מהחטאים גדול יותר? הטלת ספק ביכולתם לכבוש את הארץ המובטחת, או חוסר אמונה בקב"ה שימשיך לחולל ניסים גלויים בכיבוש הארץ כפי שעשה עד כה? ברקע, ובנוסף, קיימת כרגיל גם השאלה 'ההיסטורית': על מה באמת נסב הוויכוח בין המרגלים? אין לי ידע או יכולת להשיב על שאלה זו, אלא לבחון את פשוטו של מקרא בלבד.
נקרא גם את 'המנגינה' של פסוקי המקרא. האירוע מתרחש בשנה השנייה לצאת בני ישראל ממצרים. כלב ויהושע מנהיגים צעירים, מדברים פוליטיקה צבאית אמונית. הם מבינים שאת ארץ ישראל צריך לכבוש באמצעות חיילים ובתכסיסי מלחמה, כדרך כל הכיבושים של כל העמים. ההנהגה הניסית היא פונקציה תלוית מצבו הרוחני של עם ישראל. ההזדקקות לניסים הייתה הכרחית בשל היותם במ"ט שערי טומאה. מצב זה הסתיים, ומעתה עם ישראל צריך לתת את נפשו, תרתי משמע, על כיבוש הארץ. הוא צריך להוכיח כי הוא חפץ בכל מאודו במתנה שהקב"ה נתן לו.
בתוך דבריהם, ועל אף המעמד הנורא הם מתנסחים כך: "אִם חָפֵ֥ץ בָּ֙נוּ֙ ה' וְהֵבִ֤יא אֹתָ֙נוּ֙ אֶל הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את וּנְתָנָ֖הּ לָ֑נוּ אֶ֕רֶץ אֲשֶׁר הִ֛וא זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָֽשׁ". בלשון בת ימינו, 'אם ירצה ד', נעלה ונצליח'. הם אינם קובעים כי ה' חפץ בנו, אלא אם הוא חפץ בנו. מתי נדע את רצונו? לאחר המעשה ולא לפניו.
משה רבנו נמצא בספירות אחרות לחלוטין. הוא נביא – מנהיג. הנס כרוך בו ובהתנהלותו בדרך טבעית לחלוטין. את המלחמה בעמלק הוא מנצח בהרמת ידיים כלפי שמיא. במרחק של 39 שנים, משחזר משה את האירועים הסוערים הללו. לדידו, אי קבלת העמדה של כלב ויהושע נבעה מחוסר אמונה פשוט. עתה, לפני הכניסה לארץ, כאשר הדור החדש מתכונן לכבוש את ארץ כנען בדרכים צבאיות רגילות, הוא מבין כי הוא טעה וכלב ויהושע צדקו. עובדה, שהם נכנסים לארץ והוא לא. הגישה המלחמתית טבעית של יהושע וכלב הוכחה כנכונה יותר. הוא היה צריך לפי זה להכין את עם ישראל למלחמה וכיבוש טבעיים, במקום להבטיח להם ניצחונות בדרך פלאית כפי שהיה במצרים.
עמדת יהושע וכלב אינה מזלזלת או מוותרת על הנס חלילה, אלא קובעת כי שומה עלינו לצאת ולמסור את נפשנו בדרכים טבעיות למען כיבוש הארץ, וה' יעשה כרצונו. ובמילים שלהם: "אִם חָפֵ֥ץ בָּ֙נוּ֙ ה' וְהֵבִ֤יא אֹתָ֙נוּ֙ אֶל הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את וּנְתָנָ֖הּ לָ֑נוּ".
