שורק יואב (ד"ר, יו"ר 'תורה ישראלית – לכתחילה', yoav.mr@gmail.com)לפני מלחמה אחת, כמדומני, כלומר לפי כחודשיים, התחלתי סדרה שכותרתה "מי צריך הלכה ישראלית". מאז עסקנו בספורט ופנומנולוגיה של ההלכה (ספירת העומר), ובענייני יין של גויים ולהבדיל של מחללי שבת. בזאת אנו חוזרים להשלים את הסדרה המקורית, שבאה לעשות סדר בנושא החשוב באמת, העומד בכותרת הטור הזה ובהגדרת המשימה של תנועתנו, "תורה ישראלית – לכתחילה": הלכה ישראלית.
בשפה אחרת, אפשר לכנות את הנושא 'התחדשות התורה' או 'תורת ארץ ישראל', והשאלה שאנו רוצים לטפל בה בטורים הבאים היא שאלה כפולה: מי צריך את זה, כלומר מדוע חשוב ליצור הלכה 'ישראלית' ולפתוח את ההלכה להתחדשות; ואיך זה בכלל אפשרי, לנוכח המושגים המקובלים על סמכות בהלכה, לפיהם לא ניתן 'לגעת' באמת בהלכה המקובלת ללא 'כתפיים רחבות' או אפילו 'סנהדרין'.
אז מי באמת צריך 'הלכה ישראלית'?
בטור ההוא הסברנו, שההלכה שאנו כדתיים מכירים מתקיימת במין מישור מובחן מן החיים ה'רגילים'. כאן אנו מדברים במטרים ובליטרים, וכאן בטפחים ובלוגים; כאן בארמית או בעברית עתיקה, וכאן בעברית מודרנית; כאן אנו מתנהלים ביומיום שלנו, שבו מתנהלים חיי העבודה והרבה מחיי הפנאי – וכאן במרחב הריטואלי, של בית הכנסת, של לוח השנה העברי, של ד' אמות של הלכה.
הדואליות הזו מתאימה מאוד כאשר היהדות נמצאת במצב של שימור והתגוננות מן העולם הסובב, שהוא עולם נוכרי ועוין. כך אנו שומרים על מרחב יהודי 'נקי', שעובר מדור לדור, מנותק מהשפעות הסביבה – מרחב שאין בו יומרה לתיקון עולם, ואין לו עניין בעולם בכלל; יש בו רק יומרה להעברת המסורת, לשימור הזהות, ולהבאת האוחזים בו ל'עולם הבא' – זה שאחרי המוות הפרטי, או זה שאחרי הגלות הכללית.
וכמובן, הלכה כזו אינה ההלכה שאנו צריכים בעת הזאת. שבנו אל הארץ, שבנו לחיים מלאים, שבנו אל שייכות בלתי אמצעית אל העולם הזה – מהמישור הציבורי של שיבה אל מדינאות ולחימה, בנייה כלכלית ופיתוח חברתי, ועד המישור הפרטי של שיבה אל הגוף ואל הדמיון, אל החיבור לטבע ואל אהבת החיים.
אנו זקוקים אפוא כיום להלכה שמדברת את החיים שלנו ועימם, ולא מתקיימת כמערכת מקבילה. הלכה שמכוונת את חיינו כאן, בשפה שלנו ובמונחים שלנו וביחס לעולם שלנו – גם כשהיא מחזיקה בתוכה זיכרון חיוני ועשיר של דורות רבים, ויונקת משורשים עמוקים שמעבר לזמן ולמקום.
לנו, שגדלנו על ההלכה במתכונתה המוכרת, קשה בכלל לדמיין הלכה שסגנונה אחר; שיחסה אל החיים טבעי וישיר. לא רק שקשה לנו לדמיין את זה, אלא יש סיכוי שהלכה כזאת תראה לנו מחולנת מדי, חסרה את הילת הקדושה שההזרה מייצרת. אבל במבט ארוך טווח, אנו חייבים להשתחרר מסנטימנט נוסטלגי ולהבין שכך צריכה להיראות ההלכה: הלכה שבה אין 'חיים' שנתקלים מדי פעם ב'בעיה' הלכתית, אלא יש שורה של הכרעות בהתנהלות החיים שלנו שבהם יש לנו הכוונה הלכתית – כחלק מהם, ולא במרחב לעצמו.
כיום אדם קם בבוקר, ואם הוא 'דוס' הוא מנהל סדר יום מסוים של השכמה ותפילה, ואחר כך הולך לשגרת יומו – שאינה קשורה לכל זה ישירות. איך נראים לנו חיים שבהם אדם קם בבוקר, ומתחיל מייד את שגרת יומו – לפי ערכים ואיזונים הנכונים לו באופן אישי, הנכונים לזהות היהודית שלו, הנכונים לקשרים המשפחתיים והקהילתיים שלו. השגרה הזו, וההדרכה ה'הלכתית' הקשורה אליה, אינה מבחינה בין המישורים השונים: יש בה (אולי) עניינים של כושר ושל תזונה, (אולי) של תפילה ושל לימוד, (אולי) של עבודה ושל התבוננות – הכל לפי מה שנכון ומאוזן ומדויק לאדם באותה תקופת חיים. וכל זה, כל זה הלכה. לא 'הלכה' במובן של הכתבת מודל קבוע מראש וקשיח לכל אדם בכל מצב, אלא 'הלכה' במובן של קנה מידה ערכי, ריסון וגבולות, ערכים ומשמעות המלווים את האדם באופן דינמי.
זה חשוב לא בשביל השכמת הבוקר – אלא בשביל היחס שלנו אל ההלכה ואל החיים. רק תורה שמחוברת לחיים היא פוטנציאל לתרבות לאומית רחבה ולא מגזרית – כלומר רק היא מהווה חזרה אל יסודות הברית – והיא גם פתח לנושאים ה'גדולים', של מצוות לאומיות וסדרים כלליים.
היכולת לנהל מדינה וחברה לאור ערכי התורה תלויה לא רק ביצירתן של 'הלכות מדינה' – אלא לפני הכל בפתיחת הלבבות לכך שהתורה באה להדריך את החיים. העובדה שרק מעטים מתעניינים במשפט עברי, בשיטור וכליאה 'יהודיים' או בדיני מלחמה על פי תורה – קשורה בכך שבעולמו של היחיד, העולם שבו מתנהלת האינטואיציה של כולנו, היהדות מתקיימת כמרחב עצמאי ולא מצויה בהלימה עם האינטואיציות הקיומיות.
האם אפשר לכונן הלכה כזו? אפשר ואפשר. נמשיך בשבוע הבא.
