מנהיגות מהשטח

פרשתנו חותמת בחנוכת מזבח העולה, שהתקיימה לאחר הקמת המשכן. חנוכת המזבח נמשכה שנים עשר יום, במהלכם כל נשיא הקריב את קרבנו ביום אחר. הנשיאים הביאו תחילה שש עגלות צב ושנים עשר בקר על מנת להקל על הלווים את נשיאת המשכן וכליו. תרומת העגלות ביטאה את רגישותם של הנשיאים והתחשבותם בלווים שנשאו בעול כבד. על אף הזכות הגדולה שנפלה בקרב שבט לוי לשאת את המשכן, חשבו הנשיאים שיש צורך להקל עליהם בנשיאת המשכן. משה התלבט האם לקבל את הכלים ולבסוף נצטווה מפי הגבורה– "קח מאתם" (רמב"ן ז,ב). הנשיאים אף גילו אהבה ואחווה ביניהם, הם תרמו שש עגלות, כך שכל שני נשיאים נשאו עגלה אחת ומסביר הספורנו (ז,ג): "לאות אחוה ביניהם אשר בה יהיו ראויים שתשרה שכינה ביניהם". זאת ועוד, הפסוקים המתארים את הבאת התרומות על ידי הנשיאים מכילים שתים עשרה פסקאות זהות. בכל פסקה מתואר קרבן של אחד הנשיאים, כל אחד לפי תורו. בדרך כלל התורה מקפידה לכתוב כל דבר בקצרה וחז"ל דורשים כתרי אותיות על מנת ללמוד הלכות, ודווקא בהקשר להבאת הקרבנות על ידי הנשיאים התורה חוזרת ומפרטת במקום שהיה ניתן לקצר. וכך מסביר המדרש (ספרי זוטא פרק ז'):
"ר' שמעון אומר מה ת"ל מאת נשיאי ישראל? אלא מלמד, שנתנדבו מעצמן והיה קרבן כולן שוה, ולא הקריב אחד מהן יותר על חברו, שאלו הקריב אחד מהן יותר על חברו לא היה קרבן אחד מהן דוחה את השבת. א"ל המקום אתם חלקתם כבוד אחד לחברו ואני חולק לכם כבוד שנאמר: ויאמר ה' אל משה נשיא אחד ליום נשיא אחד ליום".
דווקא במעמד כה מכובד, כשמביאים מתנות וקורבנות לעיני האומה כולה, קיימת סכנה שהאחד יביא יותר מחברו כדי להרוויח פוליטית בתוך שבטו. הנשיאים נמנעו מלפאר את עצמם על חשבון האחר וכל אחד הביא קרבן זהה. המדרש מסביר שבתגובה הקב"ה חלק להם כבוד בכך שניתנה להם רשות להקריב אפילו בשבת. מי שחולק כבוד לחברו עתיד הקב"ה לחלוק לו כבוד. גם התורה חלקה כבוד לנשיאים ואכן כל נשיא זכה לתיאור קרבנותיו באופן פרטי. קרבנות הנשיאים הוגדרו כקרבנות ציבור על אף שכל נשיא נידב משלו, דוקא משום שהיתה הקפדה שלא לפגוע באחר ונשמרה האחידות. אמנם הנשיאים באו מטעם כל שבט ושבט בנפרד, אולם כוונתם הייתה למען כלל ישראל וכך מדויק בכתוב: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם יַקְרִיבוּ אֶת קָרְבָּנָם לַחֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ". הפסוק פותח בלשון יחיד ומסיים בלשון רבים ללמד אותנו שקרבנם היה קרבן ציבור (נצי"ב). הנשיאים כבר שימשו בעבר בעבודה ציבורית. רש"י (במדבר ז,ב) סבור שהנשיאים היו השוטרים שהוכו על ידי המצרים כאשר לא מילאו את תפקידם בעת שרחמו על אחיהם בני ישראל. השוטרים מונו לנשיאים ולאחר מכן היו חלק מהסנהדרין. הנשיאים זכו במשרתם משום שנשאו בעול חבריהם במצרים. זו מנהיגות הצומחת מהשטח ולה הסיכויים הכי רבים להצליח. הנשיאים שכבו על הגדר למען העם, ולכן אין זה מפתיע שהגיעו עם עגלות למשכן על מנת להקל על משא הלווים.
הנשיאים זכרו היטב מהי עבודה קשה וכיצד ניתן להקל על האחרים. הם כיבדו האחד את השני ושיקולים פוליטיים לא היו מנת חלקם. התורה פירטה בפסוקים רבים את קרבנם על מנת ללמדנו מהי מנהיגות ראויה, שנדע לדורות שמנהיגות חייבת להיות רגישה ומתחשבת, מנהיגות שיודעת ומכירה את ההתמודדות של קשיי יום, את סבלם ואת כאבם. רק מנהיגות כזו תוכל לשרת את הציבור לאורך זמן גם מתוך כבוד הדדי בין מנהיג לחברו.
(נשא תשעח)