מי צריך 'הלכה ישראלית'? (2)
לפני מלחמה אחת, כמדומני, כלומר לפי כחודשיים, התחלתי סדרה שכותרתה "מי צריך הלכה ישראלית". מאז עסקנו בספורט ופנומנולוגיה של ההלכה
לפני מלחמה אחת, כמדומני, כלומר לפי כחודשיים, התחלתי סדרה שכותרתה "מי צריך הלכה ישראלית". מאז עסקנו בספורט ופנומנולוגיה של ההלכה
המיקום של החתונה היה מושלם: החווה רחבת הידיים של משפחת החתן, שבמרכזו היקב, יקב בוטיק ארצישראלי שעליו גאוות המשפחה. לא
במדור הקודם דיברנו על כך שלעתים דינמיקה של התפתחות הפסיקה מושפעת מהתוצאה שפסיקה מסוימת יוצרת – יותר מאשר מן הסיבה
התפיסה הקלאסית של לימוד הלכה והתפתחות ההלכה, רואה אותה כנובעת מן המקורות והשתלשלות הדיון בהם. כלומר יש טקסט סמכותי, וההלכה
לאחר הסדרה הארוכה בענייני תפילה, אנו באים לסדרה חדשה ועקרונית – הבאה לעשות סדר בנושא החשוב באמת, העומד בכותרת הטור
לאחר הסדרה הארוכה בענייני תפילה, אנו באים לסדרה חדשה ועקרונית – הבאה לעשות סדר בנושא החשוב באמת, העומד בכותרת
אף שהוא מצרך יסוד בכל ארצות המערב ואף מעבר לו, הלחם הוא מצרך מתעתע בכל הנוגע לכשרות בחו"ל. מתעתע –
אגב דיוננו בתקנת התפילה, הזכרנו את העובדה שהתקנה התייחסה, מעיקרה, לנשים ולגברים כאחד (משנה ברכות פרק ג ו-ד). בפועל, כפי
בשבוע שעבר הצבנו שתי מטרות לטור של השבוע: ראשית, לבחון האם יש הצדקה, בהיגיון-ההלכה הפורמלי, 'לפתוח' את תקנת רבן גמליאל
סיימנו את הטור הקודם באמירה שראוי לבחון מחדש, בדורנו, את חובת התפילה של היחיד, שנתפסת כחובה המוטלת על כל גבר