אמון המנהיג בעמו

בדרך כלל אנו מדברים על אמון או חוסר אמון של עם וקהל במנהיגיו. האמון הזה הוא תנאי הכרחי לפעילות השלטון ולכיבוד סמכותו. אולם, גם הכיוון השני הוא חיוני: האמון, הנאמנות והסולידריות של ההנהגה כלפי העם. שלטון אשר אינו מודע בכל עת למחויבות היסודית שלו לשולחיו, אינו ראוי לשליחותו.

בפרשת קורח יש קטע מרטיט לב: "ויאמר משה אל אהרן קח את המחתה ותן עליה אש מעל המזבח ושים קטורת והולך מהרה אל העדה וכפר עליהם כי יצא הקצף מלפני השם החל הנגף. ויקח אהרן כאשר דבר משה וירץ אל תוך הקהל והנה החל הנגף בעם ויתן את הקטורת ויכפר על העם. ויעמוד בין המתים ובין החיים, ותעצר המגפה" (במדבר יז, יא–יג).

אהרון רץ "אל תוך הקהל". בגופו ובנשמתו הוא עומד בין המתים ובין החיים, בכל המשמעויות העמוקות והגורליות של הדבר. אין פעולה וראייה עצומות מאלה להדגשת המחויבות של משה ואהרון לעמם. הדבר נובע כמובן מהזדהות עמוקה עִם העם, ומענווה רבה של המנהיגים.

לכך יש לצרף את הבנת רוח האדם והעם. משה ואהרון אומרים שם (טז, כב): "…אל אלקי הרוחות לכל בשר, האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף". הפשט מתייחס לריבוי הגוונים בתוך העם. אולם, לענ"ד יש כאן גם הבחנה ביחס לכל "איש אחד", באשר הוא! בכל אחד מעִמנו יש לעיתים רוחות שונות, של כעס, מחילה, פחד, גבורה, טוּב ורוע. משה ואהרון מודעים לכך ופועלים כדי שהנפש האנושית האחת כשלעצמה תדע להתגבר על הרוח הרעה ולחזק את הרוח הטובה.

למהלך זה יכול להצטרף אחד מפסוקי המפתח של פרשתנו: "ויקהילו משה ואהרן את הקהל אל פני הסלע, ויאמר להם שמעו נא המֹרִים המן הסלע הזה נוציא לכם מים" (כ, י). שוב הם לעשות "קהל", משה כדרכו מדבר ומשוחח עם העם. גם בעת כעס רב, דבריו קשים אך זהירים. הם אפילו מנוסחים במידת מה כשאלה. המילה "מֹרִים" מתפרשת לכיוונים דיאלקטיים שונים. יש בה מידה של מרידה ויש בה מידה של מורה והוראה

אכן, השילוב בהנהגת משה ואהרון בין הזדהות לבין הובלה, ובין חסד לנחרצות הוא פלאי. הבנת נפש העם עומדת כמרכז פעולתם. לא בעצמם הם עסוקים ואין העם מצופה "להבין" את נפשם. הם אלה הפונים לצרכיו ולגורלו.

מירון ח. איזקסון