בן קימון אלישע (עיתונאי 'ידיעות אחרונות' ו-ynet, מרצה לענייני התיישבות ביטחון ותקשורת)ההיסטוריה הפוליטית של בנימין נתניהו רצופה בהבטחות ריבונות שהתאדו ברגע האמת. הזיכרון הקולקטיבי של הימין הישראלי עדיין נושא את משקעי אותה מסיבת עיתונאים מפורסמת, בה הייתי גם אני, בכפר המכבייה בספטמבר 2019, בה הצהיר נתניהו כי אם ייבחר, יחיל ריבונות מיידית על בקעת הירדן. דבר מזה לא קרה.
בהמשך הגיעו "הסכמי אברהם" שגנזו באופן רשמי את תוכניות הסיפוח, ואם לא די בכך, דבריו של דונלד טראמפ מאוקטובר 25', שחתכו באבחה אחת את האשליות והבהירו כי ישראל לא תחולל ריבונות ביו"ש והשאירו את הנושא מחוץ לקו הירוק.
עד לא מזמן, הסטטוס קוו הזה התקבל בשקט יחסי. ראשי ההתיישבות והמתנחלים היו אופטימיים. זאת בשל השינויים הדרמטיים בשטח, הקמתם של למעלה ממאה יישובים ומאחזים חדשים, פריסת החוות החקלאיות, ההכרזות על אדמות מדינה ועוד. הם הבינו שהריבונות דה-פקטו מתקדמת גם ללא הצהרות חגיגיות. אך עדיין היה חסר "דה יורה". אם כן מדוע דווקא עכשיו, הרעיון שנגוז נראה כמו חוזר אל מרכז השולחן הפוליטי?
התשובה אינה טמונה בגבעות השומרון, אלא באיסלמבאד, בוושינגטון ובטהרן. החתימה על ההסכם החדש בין ארה"ב לאיראן נראית כרגע כמפלה אסטרטגית מהדהדת שמותירה את ישראל בחוץ מבודדת, ללא הישגים משמעותיים, ומול משטר אייתוללות שממשיך לאיים בהשמדתה, כעת עם גושפנקה בינלאומית (אני אומר כרגע, כי אף אחד לא באמת נחשף לפרטי ההסכם ויש עוד כ-60 ימים לגיבוש הסכם סופי). המכה הזו אינה רק ביטחונית; היא פצצה פוליטית מתקתקת בתוך הבית פנימה. במפלגות הקואליציה.
בימין הישראלי מבינים היטב את תמונת המצב. ההסכם הזה מערער את דעת הקהל בישראל ויוצר תסכול עמוק, אך הנזק האלקטורלי אינו מתחלק שווה בשווה. המפלגות החרדיות, למשל, חסינות יחסית. קהל המצביעים שלהן אינו בוחן אותן דרך הפריזמה של המאבק המדיני. מי שישלמו את המחיר הכבד, ואולי אף הקטלני מבחינה פוליטית, הן מפלגות הימין המובהקות הליכוד והציונות הדתית.
הפגיעה הפוליטית בציונות הדתית ובבצלאל סמוטריץ' עלולה להיות קשה אף יותר מזו שבאיתמר בן גביר. לאורך סבבי הלחימה האחרונים ב"עם כלביא" וב"שאגת הארי", סמוטריץ' היה קול דומיננטי בדיוני הקבינט. הוא הרבה להתבטא בנושא איראן, צייץ את דעותיו וגם הפעיל לחץ על נתניהו בצמתים רבים. בהיותו שר האוצר, דברר את החלטות המשרד בין אם היו טובות או רעות. הוא היה יותר בחזית משאר חבריו מלבד נתניהו וכץ. כעת, כשהאמריקאים סוגרים עסקה מעל הראש של הממשלה בה הוא חבר בכיר, סמוטריץ' והליכוד זקוקים נואשות לפיצוי. והם חייבים להביא אותו מימין, נתניהו, כך מקווים בציונות הדתית, ישאף להביא את ההישג בדמות ריבונות ולא לפנות לצד השני, שם אולי מחכה לו נורמליזציה עם סעודיה ועם מדינות מפרץ נוספות .
ברקע דעת הקהל המעורערת והזעם הישראלי המוצדק על ההסכם עם איראן, נוצר מרחב תמרון חדש מול וושינגטון. בימין מאמינים כי לישראל קל יותר "לגבות מחיר" או "לקבל אור ירוק" שקט מהאמריקאים לפיצוי טריטוריאלי בדמות ריבונות, כמהלך שיאזן את הבליעה של הגלולה האיראנית המרה. הכוכבים הפוליטיים, לשיטתם, מסתדרים לנתניהו. סמוטריץ' כבר דוחק בו, ונתניהו שקורא את המפה הפוליטית טוב מכולם, מבין שאין לו ברירה אלא להביא הישג היסטורי "מימין". החלת ריבונות כעת, דווקא אחרי האמירות המצננות של טראמפ, לא תהיה עוד סתם הבטחת בחירות שגרתית. היא תהיה הפגנה של עמוד שדרה מצידו של נתניהו, קריאת תיגר מנהיגותית, וההישג שיציל את מחנה הימין מקריסה בקלפיות.
אך האם נתניהו יבחר ללכת למתווה של ריבונות? או אולי להרחבת הסכמי אברהם? תלוי מה יגידו הסקרים. ההיסטוריה מלמדת שהוא מעדיף תמיד את שימור הקיים על פני הרפתקאות דרמטיות. הוא דחיין מפואר. אך הפעם, כשהגב שלו אל הקיר, והאיום האיראני מתעצם בחסות המערב, ייתכן שדווקא הלחץ הפנימי של שותפיו והצורך בהישרדות פוליטית יביאו את מדינת ישראל אל רגע האמת שלה ביו"ש.
זוהי שעת כושר פוליטית מדינית. מעבר לקו הירוק כבר מפעילים לחצים ויבקשו להביא את הריבונות, ולא רק כהבטחה.
