בין המחוזות לקו התפר: אלף נורות אדומות

הפיגוע הקשה שהתרחש השבוע בשרון לא היה רק פיגוע טרור רצחני ומזעזע אלא גם צלצול השכמה מהדהד, נורה אדומה בוהקת ומדממת שנדלקה בנקודת החיבור הרגישה ביותר של מדינת ישראל, קו התפר. שעה ארוכה לתוך האירוע, ובשטח התבררה מציאות מבלבלת בלי כיוון ברור ולמעשה לאף גורם ביטחוני לא הייתה תמונת מצב מלאה. הכשל המבני, התקשורתי והפיקודי שנתגלה בין משטרת ישראל לבין כוחות צה"ל הפועלים בגזרה, החזיר אותנו באחת לנקודת האפס של המחדל הביטחוני הגדול בתולדות המדינה.

אם יש לקח אחד מרכזי, כואב ומשמעותי שעולה כחוט השני לאורך כל תחקירי צה"ל על ה-7 באוקטובר, הוא חשיבותה של בניית תמונת המצב. באותה שבת שחורה, ברגע שמחבלי חמאס הצליחו לפרק את המפקדות הבכירות באוגדת עזה, להשמיד את המצלמות ולנתק את קווי התקשורת, הם יצרו כאוס מוחלט. כוחות צה"ל שהוזרמו לדרום פקדו את זירות הלחימה ללא סנכרון, ללא הכוונה ובעיקר ללא שמץ של מושג מה באמת קורה סביבם. בשל תמונת המצב הלקויה והערפל המבצעי הממושך, סיכול המחבלים וטיהור היישובים לקחו שעות וימים ארוכים. זמן יקר שנמדד, פשוטו כמשמעו, בחייהם של אזרחים וחיילים רבים שהופקרו לגורלם.

והנה, השבוע בפיגוע הקשה בשרון ראינו פרומו קטן, מדאיג לאותו מנגנון של כאוס בדיוק. פיגוע שחוצה תחומי אחריות גיאוגרפיים וארגוניים בין השטח הריבוני של ישראל לבין שטחי יהודה ושומרון, שוב שיתק את מערכות הדיווח. במשך דקות ארוכות וקריטיות, צה"ל והמשטרה דיברו בשני קולות שונים לחלוטין זאת לצד גופים נוספים שהוקפצו למקום וגם לא ידעו עד הסוף מה קורה ומה היה מסלול המחבל. בעוד דובר צה"ל הוציא הודעות רשמיות לפיהן מדובר באירוע של שני מחבלים ששניהם אגב חוסלו, אחד בזירת הפיגוע עצמו ומחבל נוסף באזור מחצבות טייבה, במשטרת ישראל התעקשו ואמרו שמדובר במחבל אחד בלבד שחוסל במחצבות. עוד קודם לכן התקבלו דיווחים מרבש"ץ היישוב סלעית שבשומרון שביצע ירי לעבר המחבל (בכך הציל יישוב שלום והוא גיבור) שביקש להמשיך את מסע ההרג ביישוב אך נעצר בגלל הירי. רק שעתיים לתוך האירוע התברר כי אין עוד מחבל וכי המחבל שביצע את הפיגוע חוסל באזור טייבה.

הפער הזה אינו סמנטי; הוא לב הבעיה. הדיווחים הסותרים הללו ייצרו בהלה המונית וכאוס מוחלט בקרב התושבים. משפחות שלמות מצאו את עצמן נעולות ומבוצרות בבתיהן בחרדה עמוקה, ותלמידי בתי הספר ביישוב ננעלו בכיתותיהם למשך שעות ארוכות, תחת אימה של מחבל חופשי שמשוטט ביניהם. בפועל, הטיפול המבצעי במחבל הסתיים בשלב מוקדם בהרבה, וניתן היה לשחרר את הילדים והתושבים ולחסוך מהם שעות של חרדה מיותרת. אך באין תמונת מצב אחודה, הכאוס ניהל את הגזרה.

במשך שנתיים וחצי מתרגלים בצה"ל ובמערכת הביטחון תרחישי אימים של "7 באוקטובר" ביישובי יהודה ושומרון. הכתובת אינה על הקיר. היא כבר חקוקה בסלע. אך האירוע השבוע מדגיש את עקב האכילס האמיתי. ב-7 באוקטובר פשטו על המדינה כ-3,000 מחבלים (מלבד אלפי הבוזזים והפושעים), וכאן בקו התפר עמד מול המערכת מחבל אחד בלבד. מחבל בודד, שהצליח לחשוף את העובדה שחיבור מחוזות המשטרה וצה"ל בקו התפר עדיין סובל מכשלים מבניים עמוקים בגיבוש תמונת המצב. בנקודה הזו יש לציין את מפקד מחוז שי, ניצב משה פינצי, שהרים טלפון בעצמו למפקדים הבכירים במשטרה, אסף מהם מידע וגיבש תמונת מצב שהייתה בסופו דבר הנכונה.

אם מול מחבל אחד פער התיווך המבצעי מייצר כאוס שכזה, מה יקרה ביום פקודה שבו עשרות או מאות מחבלים ינסו לחצות את הגדר בכמה מוקדים במקביל? קו התפר לא יכול להמשיך להיות שטח הפקר פיקודי שבו יד ימין אינה יודעת מה עושה יד שמאל. מערכת הביטחון חייבת לייצר חמ"ל משותף, אמיתי ומתפקד בזמן אמת, שמסנכרן בין הצבא למשטרה. הלקחים כבר נכתבו בדם. הגיע הזמן שמישהו גם יישם אותם, לפני שיהיה מאוחר מדי.