גוטמן קותי (יועץ מס וכותב בשביל הנשמה, kutigu@gmail.com)בחמש קם בלעם וחבש את אתונו. לא היו לו חסרים סימנים לעצור. בלילה הקודם שמע במפורש: "לא תלך עמהם". הוא יודע מהי התשובה, יודע מהו רצון ה', הבין היטב שלא הכל זה כסף וכבוד. אבל אז הגיעה משלחת מכובדת יותר. יותר יוקרה. והאיש שיודע לדבר עם א-לוהים יוצא לדרך כאילו לא שמע דבר.
בחודשים האחרונים שמעו שוב ושוב באולפני החדשות את הקולות הבטוחים בעצמם. איך ייתכן שממשלת ישראל לא הבינה שחייבים לשמור בכל מחיר על יחסיה עם ארה"ב. איך אפשר לנהל מלחמה בלי חיבוק אמריקאי. איך לא ראו את הנולד.
האתון רואה את מלאך ה' ניצב בדרך, וחרבו שלופה בידו. היא סוטה אל השדה. בלעם מכה אותה ומחזיר אותה למסלול. מגיע עיכוב נוסף. משלוחי נשק מתעכבים. הצהרות פומביות מגיעות מוושינגטון. והפרשנים מסבירים בביטחון גמור שהנה ההוכחה. המציאות מדברת. מי שלא הבין עד עכשיו, מבין עכשיו.
המלאך ניצב שוב, הפעם במשעול צר בין הכרמים. האתון נלחצת אל הקיר ולוחצת את רגלו של בלעם. והוא מכה אותה פעם נוספת.
ואז מגיעים אירועים שאיש לא חזה: תקיפה באיראן. שיתוף פעולה אמריקאי. אמירות שלא ציפינו לשמוע. ופתאום אותם אנשים עצמם מסבירים כמה חשוב היה שלא להתכופף, כמה נכון היה לעמוד על האינטרסים שלנו, כמה טוב שלא בנינו הכל על נשיא אחד ועל ממשל אחד.
האתון רובצת תחתיו. בלעם מכה בפעם השלישית. ואז היא פותחת את פיה. אפילו האתון כבר מדברת, ובלעם אינו נבהל מן הנס הגדול. להפך. הוא עונה לה בטבעיות גמורה: "לו יש חרב בידי כי עתה הרגתיך".
בלעם! אומנותך בפיך, פתאום אתה מבקש חרב כדי להכריע ויכוח עם אתון? כמה עמוק צריך אתה שקוע בתוך רצונך שאינך שם לב עד כמה איבדת את שיקול דעתך. אפילו שאתה שתום עין, עיוור אתה לא. אתה רואה את המלאך. אתה אומר: "חטאתי". אתה מציע: "אם רע בעיניך אשובה לי". אבל כשהדרך נפתחת לפניך, אתה ממשיך ללכת.
אולי זו אינה פרשת 'עם כלביא' על הקוסם שניסה לקלל ונאלץ לברך. ולא 'שאגת הארי' או 'פי האתון'. זו פרשה על הקושי האנושי להודות שטעינו. כמה קל להחליף הסברים, וכמה קשה לשנות באמת את הדרך. לפעמים גם מלאך עם חרב שלופה אינו מצליח לעשות את מה שמילה אחת פשוטה יכולה לעשות: טעיתיראש הטופס.תחתית הטופס
