פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)פרשת שלח מזוהה דרך כלל בתודעת העם עם מעשה המרגלים, שפותח אותה. ואולם, בסיומה נחבאת פרשה קצרה נוספת, שיש בה מסר גדול, לשעה ולדורות: פרשת מקושש העצים . פרשה זו קצרה ביותר, בת חמישה פסוקים בלבד (במדבר טו, לב-לו). למרות קיצורה, מקופלים בה עולמות שלמים, של חטא ועונשו, דרכי ענישה וסתרי הלכה שמתבררים רק על ידי נותן התורה. ראשית הפרשה בתיאור מעשה אסור, המשכה בהתחבטות בנוגע לעונש הראוי לעבריין, גזר דין וביצועו. בסגנונה של הפרשה יש יותר מרמז לפרשיות אחרות, ובעיקר לפרשת המקלל. כדרך הרבה מן המאורעות בתורה, לא נתפרש בראש הפרשה זמנה המדויק. מה שנסתם במקרא, נתפרש בידי חכמים, ראשונים ואחרונים, שביקשו לתת סימני זמן במאורע. לפי מסורת קדומה של חז"ל, מימות התנאים, אירע מאורע זה מיד לאחר שנצטוו בני ישראל על השבת: "ויהיו בני ישראל במדבר" – בגנות ישראל הכתוב מדבר, שלא שמרו אלא שבת ראשונה ושניה חיללו. הווי אומר: המעשה אירע בסמוך לציווי שנצטוו בני ישראל על השבת, במדבר סין, ומיקומו הכרונולוגי היה צריך להיות בספר שמות, לאחר פרק טז.
לפי פירוש זה, בשבת ראשונה נצטוו בני ישראל על השבת: "ראו כי ה' נתן לכם השבת…. שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקומו ביום השביעי" (שמות טז, כט). אף הם קיבלו וקיימו עליהם: "וישבתו העם ביום השביעי". כך עשו בשבת ראשונה, אבל רק "יצאו" למדבר – וכבר חטאו. ואף אתה, צא ולמד מה רב כוחו של יצר הרע, שאפילו דור יוצאי מצרים, שראו על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי הכהן, לא יכלו לעמוד בפניו. אכן, חלק מהראשונים, בעיקר מבית מדרשם של חסידי אשכנז, סבורים שהחטא היה גדול יותרמכיוון שממקורות אחרים – וכבר מן התלמוד עצמו – עולה במפורש שכבר בשבת הראשונה חיללו בני ישראל את השבת!
וכך שנינו במסכת שבת (קיח, ע"ב): "אלמלי [=אילו] שמרו ישראל שבת ראשונה, לא שלטה בהן אומה ולשון, שנאמר (שמות טז) "ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט". הסתירה שעולה לכאורה מן המקורות, הביאה את הראשונים להציע תירוצים שונים. כך, לדוגמא, מציע הפירוש המיוחס לר' יהודה החסיד לומר שאכן חיללו המבקשים את המן "במחשבה רעה" כבר בשבת הראשונה, אך חילול שיש עמו חיוב מיתה לא היה עד שבת שניה, במעשה המקושש. לפי פירוש אחר, היציאה ללקוט העידה רק על כוונה לחלל את השבת, אך מאחר שחפצם של מבקשי המן לא עלה בידם, ה"חילול" בפועל היה רק בשבת שניה.
פרשת המקושש מבליטה גם את מקומם של ה"יחיד" וה"יחד" בשבת, ואת היחס ביניהם. לפי פשוטו של מקרא, פעל המקושש – בניגוד לפרשיות קודמות, בהן קראנו על חטא קולקטיבי דוגמת מעשה העגל, חטא המרגלים ועליית המעפילים בהר – לבד, כאדם בודד. מולו ניצבת העדה כולה שמתקוממת נגד חילול השבת, מתריעה נגדו, ומענישה את העבריין. גם חלק מציוויי השבת נאמרו בלשון יחיד, ומכוונים, לכאורה, כלפי היחיד. כך, לדוגמא, "ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבות" (שמות כג, יב); "ששת ימים תעבד וביום השביעי תשבות" (שם, לד, כא); ובעשרת הדברות: "זכור את יום השבת לקדשו, ששת ימים תעבוד ועשית… לא תעשה כל מלאכה" (שמות כ, ח-ט). זוהי שבתו של היחיד, שבת פרטית, אינטימית. אכן, לא אחת ולעתים, מיד בסמוך – עובר הכתוב לתיאור חובת שמירת השבת במסגרת ה"יחד", ברשות הרבים. הן בקרב ה"משפחה" הגרעינית – "אתה, ובנך, ובתך, ועבדך, ואמתך, ובהמתך, וגרך", והן בהחלת חובת השבת על ה"משפחה" המורחבת: שבת העם, שבת הארץ, שבת העולם. למשימה גדולה זו, של חברה – ולא רק יחיד – שומרת שבת, יש משמעות מיוחדת בימינו, והיא מן האתגרים הגדולים ביותר שעומדים בפני מדינת ישראל.
מתוך עיון בפרשה גדולה זו, של "חילול השבת" הראשון במקרא, יש מקום לתת את הדעת גם ליחס שיש לנקוט כלפי מחללי שבת בימינו. כידוע לכל, חיים אנו בתקופה שבה לצערנו הולך ערך השבת ופוחת בעיניו של ציבור גדול מיושבי הארץ, ורחובות הערים וחוצות הארץ מלאים מחללי שבת. מכוח מידת הדין, חומרתו היתרה של עוון זה, צריכה להביא להוקעתם והקאתם "מחוץ למחנה", על שהפרו ברית קודש של השבת. עם זאת, עיון בספרות ההלכה וההגות בת ימינו מלמד שחכמי ישראל הכירו את המציאות החדשה שבה רוב העם היהודי רחוק משמירת תרי"ג מצוות על דקדוקיהן ופרטיהן, ומבלי שיגרעו כהוא זה מחומרת האיסור, נקטו, בבואם להכריע בשאלות הלכה למעשה, בגישות שונות כלפי תופעה זו.
יש מהם שאחזו באמת הבניין המחמירה של שמאי הזקן, ו"נידו" למעשה את מחללי השבת מכלל הציבור: אין מתחתנים עמם, ואין מצרפים אותם למניין, ולא מתאבלים עליהם, ולא מספידין אותן, ופסולים המה לעדות ולשבועה, ויינם יין נסך ופתם פת עכו"ם. אכן, חכמים רבים אחרים מבחינים בין ה"נושא", חילול השבת, שראוי לגינוי ויש להילחם בו, לבין "נושאיו" – מחללי השבת, שיש ללמד עליהם זכות, ולתלות מעשיהם לא בכוונה רעה אלא בהיותם "תינוקות שנשבו", שהבורות וחוסר ידיעת ערכה של השבת מאפיינים אותם. אחד היה בעניין זה, כמו בעניינות אחרים, הראי"ה קוק, שלנגד עיניו ראה את חומת השבת בישוב המתחדש בארץ ישראל הולכת ונפרצת. מחד גיסא, לא החמיץ הראי"ה כל הזדמנות למחות נגד חילול השבת, הן באופן פרטי, בפניה ישירה ושקטה לגורמים שעומדים מאחורי חילול השבת, הן בפומבי, בהשמעת קול מחאה וזעקה כנגד חילול השבת ברבים. מאידך גיסא, הבין הראי"ה, כי הסיכוי לסגור את פרצת חומת השבת באמצעי כפיה מלאכותיים קלוש וחסר סיכוי. כתוצאה מתפישה זו, לימד הראי"ה סניגוריה על אותם "תינוקות שנשבו", ובד בבד קרא להסברת ערכה של השבת, וחינוך הציבור להכרתו, כי רק בהם טמון הסיכוי להביא מזור לחולי זה.
(שלח לך תשס"ד)
