הרב שי פירוןהחברה הישראלית אוהבת קנאים וקנאות. מתבוננת בהשתאות על אנשי הקצה, אלה שלעולם לא יתפשרו. אנשים קוהרנטים, תמיד עמדתם ברורה. הם אף פעם לא טועים, יודעים את הדרך.
אנשים של פשרה אף פעם לא נחשבו במחוזותינו. בתוך מחנה שלומי אמוני ישראל הן נקראו 'מזרוחניקים' עם מנגינה, או 'לייטים'. הציפייה הייתה שמי שמחפש פשרה יבין שהוא שווה פחות.
פעם, כתלמיד צעיר בישיבת מרכז הרב, שאלתי את אחד מרבותי, אודות הרב קוק זצ"ל שלפי הסיפורים לא עטה על כתפיו את גלימת הקנאי הקלאסי. הרב ענה לי "חלילה, גם הרב קוק היה קנאי! היא היה קנאי לאהבת ישראל".
האם אפשר להיות "קנאי לאהבת ישראל"?! האם 'קנאות' ו'אהבה' יכולות לדור בכפיפה אחת? ובעיקר, מדוע הרגיש הרב שלי שראוי שגם לשמו של הרב קוק יוצמד התואר 'קנאי'?!
קנאות מונעת מטוטאליות, לעומת אהבה שמונעת גם מדואליות. אהבה מחייבת לקבל את האחר, לתת לו מקום, לוותר, להקשיב, לחבק.
פינחס, הפך להיות אבא של הקנאים:
"פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי. לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם. וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵא-לֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר כ"ה).
לכאורה, דברי השבח הללו היו אמורים להכשיר את פינחס להיות המנהיג הבא של העם: איש בעל אוריינטציה מנהיגותית, בהירות מחשבתית, תעוזה. אחד שאף פעם "לא יוותר", יאמר "להם" את המילים הראויות בפנים, אחד שלא יתרפס.
כמה פרקים יעברו, ומשה יבקש מה' להכין לו יורש:
" יִפְקֹד ה' אֱ-לֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה. אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת ה' כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה" (דברים פרק כ"ז).
ה' ממהר להשיב למשה:
"קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו. וְהַעֲמַדְתָּ אֹתוֹ לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי כָּל הָעֵדָה וְצִוִּיתָה אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם. וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ עָלָיו לְמַעַן יִשְׁמְעוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".
עיון קל בפסוקים מעורר כמה נקודות שיש להדגיש:
א. משה מבקש מא-לוהי הרוחות, ואילו הקב"ה, מכנה את המנהיג העתידי כ 'איש אשר רוח בו".
ב. התיאור הוא לא רק של מנהיג מוביל אלא גם של מנהיגות משרתת המסתגלת לתנאי חיים שונים ('אשר יצא'; 'ואשר יבוא'; 'ואשר יוציאם ואשר יביאם'), מנהיגות השואבת את דרכה מרועי הצאן ("ולא תהא עדת ישראל כצאן אשר אין להם רועה"). האם רועה צאן יכול להיות קנאי?
ג. לא ניתן להתעלם מהעובדה שמשה מצטווה להעמיד את יהושע אל מול אלעזר הכהן, אביו של פינחס. זהו מהלך מורכב שהרי אלעזר נבחר להיות הכהן הגדול הממשיך ואף על פי כן בנו נדחה מהנהגה. הוא 'נאלץ' לשתף פעולה עם מנהיג אחד, עם יהושע.
יהושע, הוא לכאורה, דמות אפורה. משרת משה, האיש שאחראי על סידור ספסלי בית המדרש, ודווקא הוא זה שעתיד להיכנס לנעלים גדולות שמותיר משה. מדוע לא פינחס? האין דמותו מתאימה יותר להוביל את ישראל בכל מפעל ההתנחלות בארץ?!
חז"ל מוצאים קווי דמיון בין פינחס לאליהו. המדרש מלמד על הקשר שבין פינחס לאליהו ועל הקשר שבין שניהם לברית המילה:
"ועמד אליהו ז"ל וברח לו להר חורב, שנאמר 'ויקם ויאכל וישתה', ושם נגלה לו הקב"ה.
אמר לו: 'מה לך פה אליהו',
(ענה לו אליהו:) 'קנא קנאת'
אמר לו (הקב"ה): לעולם אתה מקנא, קנאת בשטים על גלוי עריות, שנאמר: 'פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן' , וכאן קנאת. חייך, שאין עושין ברית מילה עד שאתה רואה בעיניך.
מכאן התקינו חכמים לעשות כסא אחד מכובד למלאך הברית, שנקרא אליהו ז"ל מלאך הברית" (פרקי דרבי אליעזר, פרק כ"ח).
מה הקשר בין מעשה ברית המילה לבין הקנאות? מדוע הקב"ה שולח את אליהו (וממילא את פינחס) לבקר בכל ברית?
הוא מבקש להראות להם שהעם היהודי ממשיך לשמור על הברית, גם אם היא כרוכה בדם וכאב. אליהו ופינחס מגיעים לאירוע הברית ורואים שעל אף העובדה שהאווירה נעימה ושמחה, ותכף ומיד אחרי הברית יישבו האורחים לסעודה וינגנו ניגונים, הם מוכנים לקבוע אות ברית קודש בבשרם. לא חייבים אווירה של קנאות כדי להוכיח אהבה ונאמנות לה'.
דווקא לפני הכניסה לארץ, מעדיף ה' את מנהיגותו של יהושע על פני מנהיגותו של פינחס. אולי יש בכך כדי ללמד אותנו מעט על היחס שבין קנאות לשלום.
(פנחס תשעו)
