איזקסון מירון ח. (סופר ומשורר)ניסיתי לבדוק עם עצמי מדוע כשאני מקבל לידי ספר חדש של הרב יונתן זקס ז"ל, אני מתרגש ושמח במיוחד. כך קורה לי בימים אלה כשזכיתי לקבל את התרגום החדש לעברית של ספרו "לחגוג את החיים" (הוצאת מגיד, וכרגיל תרגום מעולה של צור ארליך).
הרב לורד יונתן זקס נפטר בשנת 2020, ומאז שמעו והשפעתו רק גברו. בספר זה הוא יוצא למסע אישי של גילוי מחודש של החייים בעקבות האובדן הכואב של אביו. הספר עשוי מקטעים קצרים של הרהורים ואפיזודות בחייו, וממילא מזכיר אנשים מרתקים בצד אנשים "פשוטים", ואירועים ציבוריים לצד אירועים פרטיים. ואני שב לשאלת הפתיחה שלי: ממה נובעת התרגשותי החריגה דווקא כשמדובר בספר חדש משלו?
דומני שסיבה אחת היא האופן שבו משוחחת מפיו ונכתבת בידו היהדות. אותה השקפה מרתקת וייחודית אשר כבשה את כל נימי נפשי מאז הנערות. זכיתי לגדול בבית מסורתי, אבל בגיל צעיר רותקתי על ידי מקורות היהדות והרגשתי צורך עמוק להתקרב אליהם, ללימוד ולשמירה. אני זוכר היטב את הרהוריי בהיותי תלמיד בגימנסיה העברית "הרצליה", עד שהחלטתי לכסות את ראשי בכיפה ולהיות בכך שונה ממאות תלמידים וחברים.
הרב זקס משיב אותי להתפעמות הזאת, ל"מופע" של אמונתנו במלוא השחרור, העומק והעניין. אותם רגשות שמלווים אותי מילדות בתחום כתיבת השירה, מצאו ומוצאים את מחשבת ישראל כשותפה ומובילה. התובנות המרכזיות של היהדות, כפי שאני במגבלותיי מבין אותן, מדברות אליי מכל דפי ספריו.
נכון, לעיתים אני חש בכתיבתו רובד פחות "צברי", הרי עיקר פעילותו של הרב היתה מחוץ לישראל. אבל חסרון חלקי ומוגבל זה אינו פוגם במכלול. בימים אלה, שבהם החיים הציבוריים שלנו "מאיימים" על שמה הטוב של היהדות, כה חיוני לזכות בתנופה המחשבתית והמעשית של הרב זקס. הוא אינו מתכופף בפני תרבויות העולם הנעלות, והתמצאותו בהן רבה. להיפך, הוא מציב את עולם היהדות כבסיס איתן לכל המגמות החיוביות של התרבות המערבית.
אבל לא בכך מסתיים ההסבר. הרב זקס ידע לתאר באומץ ובחדות גם את החולשות של המגמות הפוסט מודרניות. הוא מציג נתונים קשים ביותר מהמציאות החברתית והתרבותית בארצות המערב. לא כל הנתונים החשובים האלה מוצגים בפנינו בשגרה הישראלית. חלק מהדברים רלוונטיים לצערי גם כאן, וכוללים שינויים רבים בתחומי הפוליטיקה, התקשורת והמעטפת המשפחתית. הרב זקס אינו חושש למנות את הפגמים, ואינו נרתע מלהציע שותפויות אנושיות עדכניות.
בספרו המסוים שלפנינו הוא גם מאוד אישי ורגשי. "הכרזת העצמאות של ארה"ב תמצתה את שאיפות החברה במילים 'חיים, חירות ובקשת האושר'. בדמוקרטיות הליברליות של המערב השתפר מצבם של החיים והחירות, אבל האושר התגלה כחמקמק. רמת החייים ותוחלת החיים זינקו שתיהן, אבל סקר אחר סקר מראים שאיננו מאושרים יותר משהיו הורינו לפני שנות דור, וילדינו מאושרים אף פחות מאיתנו… המדע הוא מכשיר אדיר עוצמה להבנת הטבע, אבל מכשיר חלש מאוד להבנת טבעו של האדם".
כיצד עלינו אפוא לנסות להיטיב את מצבנו? הנה הרב מדבר בגילוי לב מלא על עצמו: "עברתי תקופה שהייתה מן הקשות בחיי. ראיתי את אבי גוסס וגווע, ואובדנו השפיע עליי לרעה. עשיתי שגיאות, וכיוון שאני איש ציבור, סבלתי גם מהמשמעות הציבורית שלהן. במשך שנתיים, הרגשתי כאילו אני טובע. אבל אז נזכרתי בדבר שלמדתי לפני זמן רב – שכדי לרפא אין צורך בתרופות או בתרפיה, אף כי הן ודאי עוזרות לרבים-רבים. אין בעיה שאינך יכול להיחלץ ממנה בכוח המחשבה, אבל נדרשת מחשבה מסוג מיוחד. היכולת למסגר דברים מחדש, לראות אותם אחרת, לשנות נקודת מבט, לפעמים אפילו להפוך את תמונת העולם שלך על ראשה.
"זו אחת מן המתנות הגדולות שנתנה לנו זה מכבר, המחשבה הדתית. היא אינה מראה לך משהו חדש. היא מראה לך את הדברים שראית כל הזמן, אבל לא שמת לב אליהם… האושר הוא בן משפחתה של האמונה. לא האמונה בתפיסתה הצרה, כדוקטרינה דתית – גם לה יש מקום, אך לא עליה אני מדבר כאן – אלא האמונה כצורה של קשב, כדרך לא לראות את הדברים כמובנים מאליהם, כהודיה; האמונה כאומץ להתחייב ולעמוד בהתחייבויות המולידות יחסי אמון".
אני משתף אתכם כאן רק בהיבטים אחדים של הספר החדש. אבל די באלה כדי להסביר מדוע יש בתוכי חגיגה מאופקת אבל אותנטית, כשאני קורא ולומד בספרי הרב זקס. הרגש האנושי היסודי, הבראשיתי, מתגפף עם ידע רב ועם הגות במיטבה.
הנה, האמונה היהודית יכולה להביע את עצמה בתוכנו בלי הקשר פוליטי, בלי מאבקים כוחניים ובלי להיבהל מהמדע ומהקידמה, אלא ממש להיפך: לחשוף בתוכה את הפלא שלה המאפשר לאדם לגעת ביופי שנברא ובאמת ששורדת תמיד.
