הכהן אביעד (פרופ', נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)בפרשת בלק נחשפת לעינינו דרמה גדולה. ניסיון נואש של בלק מלך מואב לייצר קואליציה בינלאומית, מבוססת שכר והטבות, כדי להפעיל נשק תודעתי-פסיכולוגי – קללה – נגד עם שלם השוכן לתומו בערבות המואב.
במעבר חד לימינו ובימינו, יש בניסיון זה דמיון לערוצי הרעל ותעמולת הכזב, לוולגריות ולצעקנות, מימין ומשמאל, שבה רוויים חיינו. רטוריקה מתלהבת, ביטויים גסי רוח, לשון נמוכה, קללות ונאצות. ניסיונות חוזרים ונשנים לעשות דמוניזציה של האחר, המביאה לדה-הומניזציה שלו, תוך ייצור סיטוני של שסעים עמוקים בחברה הישראלית ושיסוי איש באחיו מתוך מניעים אינטרסנטיים צרים.
בלק מבקש מבלעם: "לְכָה נָּא אָרָה לִּי אֶת הָעָם הַזֶּה" (במדבר כב, ו). הוא אינו מחפש עימות צבאי ישיר, אלא לוחמה פסיכולוגית. דה-לגיטימציה.
בעולם המשפט המודרני מרבים לעסוק בגבולותיו של חופש הביטוי. היכן עובר הקו בין הבעת דעה לגיטימית לבין הסתה, לשון הרע וביוש (שיימינג). ויש מהפוליטיקאים ועוזריהם שסבורים שדיבורי סרק וביטויי רהב הם חזות הכל, וש"עזרת ה-shame" " היא תחליף לעשייה של ממש.
כוונת בלעם, אמן הדיבור, מדגישה את משקלו הרב של הדיבור. מילים מסוגלות לא רק "לגעת" אלא גם להרוג ולרצוח. המשפט העברי, ועמו שיטות משפט דמוקרטיות אחרות, מכירים בכך ש"מוות וחיים ביד לשון" (משלי יח, כא). מתוך כך, לצד חיזוק חירות הביטוי יש בהן סייגים להשמעת דברי שיסוי וביטויי שנאה. הניסיון להפוך את המרחב הציבורי לזירה של קללות הדדיות, נאצות ונאומים חוצבי להבות של שטנה, פוגע בסופו של דבר בלכידות החברתית ובחוסן הלאומי.
פרשת בלק מבקשת ללמד אותנו שיעור מופלא בריסון עצמי ובחובת הנאמנות לאמת. כך, גם לנוכח פיתויים כספיים ולחץ פוליטי. גם כאשר נשלחות לחלל האוויר הבטחות מפליגות לממון ולכבוד מצד השלטון – "מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וּזָהָב" – על נביא האמת להימנע מללכת שבי אחריהן.
volodymyr-hryshchenko
זאת ועוד: יש בה קריאה למנהיג שיהיה צנוע יותר, ענו יותר. הוא סבור שהכל ניתן בידו ובכוחו לעשות הכל, ולא היא. "הַדָּבָר אֲשֶׁר יָשִׂים אֱלֹהִים בְּפִי אֹתוֹ אֲדַבֵּר" (במדבר כב, לח). גם בתחילתו של יום, גם בסופו "יש מנהיג לבירה". אך זה אינו אותו מנהיג בשר ודם, מר "אני ואפסי עוד", אלא בורא העולם.
עוצמת הכוח שבלשון והרטוריקה החלולה מגיעים לשיאם בתיאור אתונו של בלעם. אתון זו, חמורת חמורותיים, שלפי מסורת חז"ל פיה המדבר נברא כבר בראשית ימי העולם, ב"ערב שבת בין השמשות", משמשת דגם, אות ומופת. מעבר לכך שהיא מלמדת אותנו כי גם חמורים מסוגלים לדבר, היא חושפת ברבים את ערוותו של בלעם.
ראשית, האתון מגלה לנו שגם בלעם הגדול, אדון הנביאים של אומות העולם, הדמגוג המוכשר, אינו אלא עיוור, השבוי בקונספציה שיצר לעצמו, ועיניו טחו מראות את סכנת המלאך הניצב בדרכו וחרבו שלופה בידו. דווקא האתון, המייצגת את היצור החלש, המוחלש והנכפה, רואה את האמת. היא גם לא שוכחת להזכיר למנהיג הגדול את כפיות הטובה שלו: "הֲלוֹא אָנֹכִי אֲתֹנְךָ, אֲשֶׁר רָכַבְתָּ עָלַי מֵעוֹדְךָ עַד הַיּוֹם הַזֶּה, הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי לַעֲשׂוֹת לְךָ כֹּה?" (במדבר כב, ל).
האתון מטיחה בפניו של בלעם את האמת המרה. לעיתים קרובות מדי, מקבלי ההחלטות והמומחים הגדולים לוקים בעיוורון מערכתי ובקיבעון מחשבתי. הם דוהרים קדימה לעבר מטרות פוליטיות או אישיות, תוך שהם "מכים" ורומסים את מי שנקרה בדרכם.
הפרשה שבה ומזכירה לנו, ובעיקר למנהיגים שבנו, את חובת ההאזנה וההקשבה גם, ואולי בעיקר, לכל אותם אנשים שקולם אינו נשמע. לאלו הנמצאים בפריפריה, הכלכלית, החברתית והגיאוגרפית; למצויים בתחתית הפירמידה החברתית, ולזכור כי לעיתים קרובות הצדק והתבונה נמצאים דווקא אצלם, ולא אצל "הנביאים" והמנהיגים בעיני עצמם.
