מגילת אסתר אקטואלית מתמיד

בישראל, כמו בישראל, אין יום דל. מחדל, קרנבל, סקנדל, פסטיבל. השכול והשמחה, האבל והמשתה, מעורבים זה בזה.

בשבוע האחרון, בעיצומו של חודש ש"מרבין בו שמחה", ליווינו קורבן נוסף, הי"ד, תרתי משמע, של מתקפת טרור רצחנית ומזוויעה שנתרגשה עלינו בתוך כשבועיים. וכל זאת, עוד בטרם יבשו הדמעות מהפיגוע הקודם. הלב שותת, והעין דומעת, וכל מילות הנחמה נראות כקלישאות ריקות ונבובות אל מול השבר הנורא, והן מאבדות משמעות ממשית.

בד בבד, היינו עדים לפעולות נקם בחפים מפשע, מעשי הרס והרג, שטרם נראו כמותן במחוזותינו. מיליציות פרטיות חמושות שביקשו "לעשות נקמה בגוים", והוסיפו לחלל עולמנו דם, ואש, ותימרות עשן. כאילו אין מדינה, ממשלה וצבא בישראל, ואיש הישר בעיניו יעשה.

לנוכח כל אלה, מקבלת מגילת אסתר משמעות חדשה, אקטואלית מתמיד.

על אף היעדרו של בסיס היסטורי מוצק למתואר בה, וחסרונם המורגש של פרטים מדויקים בדבר מיהות המלך אחשוורוש (המזוהה תדיר עם המלך חשיארש הראשון ששלט בממלכת פרס האחמנית בשנים 465–486 לפני הספירה), טבועה המגילה כולה בחותמו המובהק של הזיכרון ההיסטורי.

מכל אחד מפרקיה עולה ובוקע הרצון להנציח את המאורעות השונים,  לא רק לשעה, אלא לדורות.

מכאן מרכזיותם של "ספרי הזיכרונות", שהיו "נקראים לפני המלך", והנצחת פועלו הטוב של מרדכי היהודי בהצלת המלך מהתנקשות מוות. כך גם סוף המגילה, המצהיר בקול רם על כך ש"כל מַעֲשֵׂה תָקְפּוֹ וּגְבוּרָתוֹ וּפָרָשַׁת גְּדֻלַּת מָרְדֳּכַי אֲשֶׁר גִּדְּלוֹ הַמֶּלֶךְ, הֲלוֹא הֵם כְּתוּבִים עַל סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי מָדַי וּפָרָס".

גם ניסיונה העיקש של אסתר המלכה להכליל את סיפורה במסגרת התנ"ך, ניסיון שאיננו מוצאים דוגמתו אצל דמויות מקראיות אחרות, משתלב היטב במגמה זו של הנצחת המעשים בספרי ההיסטוריה. לפי מסורת חז"ל (מגילה ז, ע"א) "שלחה להם אסתר לחכמים: כתבוני לדורות!!", והם נענו לה. ולא עוד אלא שקבעו שכל המועדים עתידין להיבטל לבד מחג הפורים.

ניתן רק לשער מה הייתה תגובת חלק מחכמי התורה בימינו, אילו הייתה נעשית אליהם פנייה דומה של אישה(!!) המבקשת מהם, אם לא תובעת ודורשת ממש, כי ינציחו את סיפור חייה ופועלה כחלק אינטגרלי, בלתי נפרד, מ"כתבי הקודש" מהתנ"ך, הטקסט המקודש ביותר של העם היהודי. סיפור, שכזכור אין בו כל אזכור מפורש לשמו של הקב"ה, אך כולל בתוכו גם תיאור מפורט של אנשים זוללים וסובאים, מלך המחפיץ את אשתו המלכה ומבקש להציגה לעין כל כשהיא ערומה, ותיאורים חיים ומפורטים בדבר יופייה של אסתר ומנת תמרוקיה היומית, כמו גם של ה'רומן' שהיה לה עם המלך הגוי, מאונס או מרצון (לעניין זה ראו סנהדרין עד, ע"א והשוו לפירוש רש"י לאסתר ד, טז על הפסוק "וכאשר אבדתי אבדתי": "כאשר אבדתי מבית אבא, אובד ממך, שמעכשיו שאני ברצון נבעלת לגוי אני אסורה לך").

המגילה נעה חליפות בין הטראגי לקומי, בין הקוטב השמח לעצוב, בין תיאור מצחיק עד דמעות לתמונה מַכְמִירַת לב.

מקור כוחה ועוצמתה הגדולה של המגילה הוא בתכניה שיפים – כפי שביקשה אסתר המלכה – לא רק לשעה אלא גם לדורות.

עד כדי כך, שהקורא במגילה מדמה לעתים שהוא מציץ בחלון לרגע ורואה לנגד עיניו את דמויות המגילה כשהן ניצבות על רגליהן, כאן ועכשיו, כמו גם את תמונותיה השונות מתרחשות לנגד עיניו.

כך, למשל, ניסיון "הפיתרון הסופי" שמציע המן לעם היהודי. כמיטב האנטישמים, שונאי ישראל ומנווטי תנועת ה-BDS, נוקט המן בדמגוגיה הישנה, שלימים שוכללה לכדי מכונת הסתה משומנת בפרוטוקולים של זקני ציון, בנאומיו של גבלס וב"דער שטירמער", ובנאומיהם של אחמדיניג'אד ונסראללה:  "וַיֹּאמֶר הָמָן לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ, וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל עָם, וְאֶת דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים, וְלַמֶּלֶךְ אֵין שֹׁוֶה לְהַנִּיחָם".

לצדה, ניצבת דמותם של "חסידי אומות העולם", שמגולמת במגילה בדמותו של חרבונה, הזכור לטוב. אנשים שאינם עומדים מנגד, לא נותרים באדישותם, ולנוכח מעשי העריצות, העוול והרשע מגלים אנושיות ורגישות, עושים מעשה טוב, לעתים תוך סיכון חייהם.

גם תיאורי השליט, ודרכי ניהול ארמונו-הרמונו מזכירים לא אחת את מציאות ימינו, במקומות שונים, "הקרובים והרחוקים". כך, למשל, גחמות השליט ורעייתו המשתנות מרגע לרגע. כך, ארמונות הפאר, הרצופים בהט ושש, דר וסוחרת. וכך, מסיבות השתייה וההוללות, המבטאות נהנתנות ללא סייגים, תוך אטימות-לב והתעלמות מן הנעשה בחוץ.

עיון בדברי הפרשנות המגוונים של מגילת אסתר, כמו גם ביקורתם הנוקבת לעתים של חכמים על חלק מהמעשים המתוארים (כגון מגילה יב, ע"א: "שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחאי, מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל [=לשון 'נקיה' המכוונת לרשעים שבישראל] שבאותו הדור כליה?  אמר להם: אמרו אתם. אמרו לו: מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע") עשויה וצריכה לשמש לכולנו מצפן ומצפון ערכי, ומפת דרכים לדרך הישרה אשר ראוי כי נבור לנו בדרך הילוכנו בהלכות והליכות עולם ועולמים.

כך, בימים ההם, וכך לא פחות, בזמן הזה.

(תצוה – זכור תשפ"ג)