הרב ד"ר רונן לוביץ (רב ניר עציון, נשיא תנועת 'נאמני תורה ועבודה')בלעם שפיקח היה – מה ראה לשטות זו? שאלה זו שאלו חז"ל על קורח, והם ענו: "עינו הטעתו". שאלתנו על בלעם אף חזקה יותר, שכן הוא זכה להתגלות נבואית, וכיצד נביא מעלה בדעתו שביכולתו לקלל את העם בו בחר ה'? דומני שגם אצל בלעם התשובה היא: "עינו הטעתו", אלא שאצלו משמעותה של העין שונה, וחשיבותה אף יותר גדולה.
אחת ההבחנות בין אברהם אבינו לבין בלעם היא, לדברי המשנה (אבות, ה, יט), שאברהם הצטיין בעין טובה, בעוד בלעם התאפיין בעין רעה. ואכן עַיִן ועיניים מוזכרות בפרשה מלוא חופניים, ופעלים המציינים ראייה אף כפל כפליים. פרשני המשנה זיהו את העין הטובה של אברהם עם הסתפקות במועט ונדיבות, ואת העין הרעה של בלעם עם רכושנות, אהבת בצע וחמדנות.
אולם, אפשר שמדובר כאן על מידה יסודית יותר שעניינה אופן ההסתכלות של האדם על המציאות, ובמיוחד על הסביבה האנושית. אברהם בעל העין הטובה דאג ללוט ונלחם למענו, ויתר על השלל ומחוט עד שרוך נעל לא נטל, ראה את האנושיות בעוברי אורח זרים ואירח אותם לסעודת מלכים, חיפש בסדום את הצדיקים וניסה להציל את תושבי הערים, חמל על הגר והתפלל על אבימלך. בלעם, מנגד ראה את הרע בישראל, חיפש את החולשות והחסרונות, ודווקא את השלילה רצה לראות.
עין רעה זו הייתה השורש לכל פועלו של בלעם. כשראה בלעם שהוא לא מצליח לקלל את ישראל, התבקש שהוא ישנה אסטרטגיה, ובמקום זאת ינסה לברך את מואב. מדוע לא הציע בלעם לבלק: תן לי לברך את עמך במקום לקלל את אויבך? מדוע הוא בחר בדרך הקשה, שהציבה אותו בעימות ישיר כנגד ה' ועם הבחירה?
התשובה היא שבלעם לא היה מסוגל לפעול אחרת. אופיו ואישיותו היטו אותו לחיפוש הרע ולאחיזה בדרך הקללה במקום בדרך הקלה. לפיכך גם אחרי שכשל פעם ופעמיים, אנוס היה על-פי מידותיו להוסיף לדבוק במאמציו לקלל. כטוב לבי בעַיִן יורשה לי לדרוש את שמו של בלע"ם כראשי תיבות: בלי עין מיטיבה.
volodymyr-hryshchenko
מתוך כך ניתן להבין את המעשה המוזר של בלעם והאתון בבוקרו של אותו היום. סיפור זה נראה, לכאורה, כאפיזודה מיותרת שנועדה להציג את בלעם כדמות נלעגת ותו לא. אולם, לאור האמור נראה שלא מדובר באנקדוטה שולית, אלא במעשה שממחיש את הבעיה העיקרית: עינו הרעה של בלעם, שמתעקשת על ביקורת קטלנית. אילו ידע בלעם להביט במבט חיובי היה זוכר שאתונו איננה אסונו, אלא היא כלי תחבורה שלא רואה מוסך, עם רמת אמינות גבוהה וניסיון מוכח. או אז היה מבין שהיא לא נתקעה במשעול הכרמים סתם כך, והיה מגלה זהירות ורגישות, בודק את התקלה, ולא מוסיף להכותה.
אדם לא אמור להיות בעל עין טובה בלבד. יש לנו שתי עיניים, ובאופן מטפורי הדבר רומז שיש להפעיל שני סוגים של הסתכלות על המציאות: העין הטובה כדי לראות את הטוב באחר ובחברה, ולחפש כיצד ניתן לשפר ולהוסיף טובה, והעין השנייה נועדה להבחין ברע, להיזהר מפניו, ואף למצוא לו תקנה והמתקה.
בלעם היה בטוח שהוא מיטיב לראות, שכן עינו הרעה הפליאה למצוא מומים ולהעביר ביקורות, ולכן הגדיר את עצמו כ"גלוי עיניים", וכאדם אשר "מחזה ש-די יחזה". אולם, הוא היה "שתום עין", וכדברי רש"י: "סומא באחת מעיניו היה" (כד, ג). העין החיובית שלו הייתה עין עצלה שממש לא תפקדה, ואת הטוב והיפה אף פעם לא ראתה. זו דרכם של אנשים ביקורתיים מדי ושליליים, שמיטיבים לראות, אך לא רואים להיטיב, וכתרגום אונקלוס למילים "שתום עין", הם בבחינת "שפיר חזי" אך לא חזי שפיר.
בחברה האנושית אין הבחנה דיכוטומית בין תלמידי אברהם אבינו לתלמידי בלעם הרשע. רוב בני האדם מתנדנדים ברצף שבין שני האישים הקוטביים הללו. לכולנו יש שתי עיניים, זו של אברהם וזו של בלעם, והאתגר הוא שהעין הטובה תהיה דומיננטית ופקוחה תמיד, והאחרת תהיה עין עצלה המגויסת רק לשם התפקיד.
גם במבט על החברה בישראל ומנהיגיה, על מצבה וקורותיה לא הכל טוב כפי שמציירים בעלי עין ימין חזקה, ולא הכל רע כפי שטוענים בעלי עין שמאל חדה. גם כיום, כדברי הראי"ה, בעל העין הטובה, "דורנו, הוא דור נפלא… חושך ואור משמשים בו בערבוביה", והאמת לא נמצאת בקצוות אלא במקום דינאמי ומשתנה באמצע.
חז"ל סיימו את המשנה ב'אבות' באמירה לפיה "תַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ, אוֹכְלִין בָּעוֹלָם הַזֶּה וְנוֹחֲלִין בָּעוֹלָם הַבָּא… אֲבָל תַּלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע יוֹרְשִׁין גֵּיהִנָּם וְיוֹרְדִין לִבְאֵר שַׁחַת". דומני שלא מדובר כאן דווקא בשכר מה', אלא בתוצאה טבעית. בעל עין רעה מוטרד כל הזמן מהרוע שהוא רואה סביבו, הוא אכול קנאה, טינה ומשטמה וחייו הופכים לגיהנום. לעומתו, בעל העין הטובה, רואה הרבה טוב באחר ובחברה, מאמין שלקלקוליה יש תקנה, וזוכה לחיים של סיפוק וברכה. הוא יורד אל העין ודולה מלוא חופניים שמחה ושלווה.
