ספיר שפרברבליל חמישי 17–18 ביוני, חתמו ארה”ב ואיראן על מזכר הבנות שלפיו המלחמה בכל החזיתות, כולל לבנון, תסתיים באופן מיידי. בפועל האש לא שככה: חמישה לוחמי גבעתי נפצעו מפיצוץ שני רחפני נפץ של חיזבאללה במרחב תבנית בדרום לבנון, ובאותם ימים נספרו 22 הרוגים בלבנון בתקיפות "בלי הפסקה", וחיזבאללה שיגר כ-50 חימושים בלילה אחד. צה”ל המשיך לתקוף בדרום לבנון, ובאיראן איימו שאם ישראל תמשיך, "עליה לצפות לתגובה קשה"
נכון ליום ראשון, 21.6, ה’ בתמוז, שלום אמיתי ויציב נראה כרגע רחוק ולא מציאותי. המזכר חתום על הנייר, אבל בשטח מתחוללת חזית חיה עם הרוגים ופצועים משני הצדדים, וקשה לדעת אם ייצא ממנו הסכם מלא בעוד 60 הימים שנקבעו למשא ומתן.
hoang nguyen
ובכל זאת, יש משהו מפתה במחשבה על “מה יהיה ביום שכבר לא יהיה צריך צבא” – מי ייצא מהמלחמה הזו כמרוויח, ומי כמפסיד הגדול. אין לשאלה הזו תשובה חד-משמעית עדיין: כל צד מציג את המזכר כניצחון משלו (חיזבאללה קורא לו “ניצחון איראני אמיתי”, בעוד בישראל מציינים שהארגון נחלש משמעותית, איבד כ-8,000 לוחמים ומפקדים). בפועל, מי שמשלם את המחיר היומיומי הוא בעיקר האזרחים משני צידי הגבול, שעדיין חיים בתוך מלחמה לא-מוכרזת תחת הסכם שמתערער כל לילה מחדש.
מה יקרה אם מזכר ההבנות יהפוך להסכם קבע? האם המזרח התיכון יצעד לעבר יציבות חדשה, או שאיראן תהיה המרוויחה הגדולה? מומחים מתחומי הסוציולוגיה, היחסים הבינלאומיים, חקר איראן ותורת המשחקים מנסים לשרטט את תמונת היום שאחרי.
“דיבידנד השלום”
ד”ר יעל עפרון, מומחית ליישוב סכסוכים, סגנית הנשיא להוראה ומחקר וראש החוג לניהול מצבי חירום ומשבר בהמכללה האקדמית רמת גן, בוחנת את השאלה “מי מרוויח ומי מפסיד מהשלום?” דרך משקפיים חברתיים ולא ביטחוניים. "רגיעה אזורית עשויה להשפיע גם על מבנה החברה, חלוקת המשאבים ויחסי הכוחות בתוך המדינה עצמה", היא מסבירה. "על פי תאוריות קונפליקט, שינוי במצב הביטחוני משנה את הערך הכלכלי, הפוליטי והתרבותי של קבוצות שונות בחברה, והחלוקה בין 'מרוויחים' ל'מפסידים' נובעת משינוי בתיעדוף המשאבים הלאומיים ובסוג ההון שמחזיקה כל קבוצה. תאוריות סוציו־כלכליות צופות שירידה במתיחות תוביל להעברת משאבים מהמגזר הביטחוני למגזרים אזרחיים ויצרניים יותר, לירידה בפרמיית הסיכון של ישראל ולעלייה בהשקעות זרות. תעשיות ההייטק, הייצוא והסחר הבינלאומי צפויות ליהנות ישירות, וגם הציבור הרחב – מהסטת תקציבים ממימון המלחמה לחינוך, לבריאות, לרווחה ולתשתיות".
"המושג ‘דיבידנד השלום’ מתייחס בדיוק לתופעה הזו”, היא מוסיפה. “שלום בר־קיימא, או לפחות רגיעה ארוכת טווח, יאפשרו גם לתושבי קווי העימות לצמצם את הפערים מול המרכז באמצעות חזרת היציבות הכלכלית, פתיחת עסקים, תיירות ועליית ערך הנדל”ן”.
לצד המרוויחים, ד”ר עפרון מזהה גם מי שעלול להרגיש שכוחו נחלש: תעשיות הנשענות על רכש ביטחוני מקומי, וקבוצות הנהנות כיום ממעמד ציבורי גבוה בשל מומחיותן הביטחונית. בהקשר זה היא מזכירה את מושג “ההון הביטחוני”: בחברה החיה תחת איום מתמשך, אנשי מערכת הביטחון נהנים מיוקרה גבוהה במיוחד, וככל שהאיום פוחת, ייתכן שחלק מהמעמד הזה יעבור למומחים אזרחיים – כלכלנים, אנשי חינוך, חוקרים, יזמי טכנולוגיה ומנהיגי חברה אזרחית. היא מפנה תשומת לב גם לקבוצות שזהותן הקולקטיבית נשענת על תפיסת איום חיצוני, שלפי תאוריית הזהות החברתית מבוססות במידה רבה על קיומו של אויב.
“ירידה באיום עלולה להיתפס אצלן לא כהישג, אלא כאשליה מסוכנת המאיימת על ערכי היסוד של החברה ועל צדקת הדרך”, היא מסבירה. "שינוי דרמטי במצב הביטחוני עשוי גם להציף מחדש מחלוקות פנימיות שנדחקו הצידה. כאשר מדינה מתמודדת עם איום קיומי מתמשך, מתרחש תהליך של 'התלכדות סביב הדגל' – קבוצות משעות מחלוקות פנימיות ומתייצבות סביב הישרדות משותפת; עם ירידת האיום, השסעים החברתיים חוזרים למרכז הבמה: יחסי דת ומדינה, יחסי יהודים וערבים, מערכת המשפט, יוקר המחיה, נטל המיסים, החינוך, התחבורה, איכות הסביבה ושוויון מגדרי".
ד"ר עפרון אף מזהירה מפני ארבעה משברים אפשריים: ביטחון אונטולוגי – חברה שהתרגלה להגדיר עצמה דרך מאבק מתקשה לבנות זהות חדשה בלי אויב מיידי; דריכות־יתר קולקטיבית, שעלולה לגרום לראות בכל אירוע קטן הוכחה שהשלום אינו אמיתי; “מיליטריזם אזרחי” – מעבר לא פשוט ממעמד בכיר של מומחי ביטחון בשיח הציבורי למומחים אחרים; ו”אנומיה” בנוסח דורקהיים – ערעור הסולידריות הישנה, שעלול להוביל למאבק מחודש על הזהות הלאומית. גם יחסי הכוחות בתוך המדינה עשויים להשתנות.
ד”ר עפרון נשענת על מחקרי פרופ’ יורם פרי ופרופ’ מיכאל שלו, ומסבירה שמערכת הביטחון מחזיקה בהון סמלי משמעותי המתורגם גם לכוח פוליטי. "ככל שהרגיעה תתמשך, ייתכן שנראה עלייה בהשפעתם של מומחי כלכלה, מדענים ויזמי הייטק, לצד התחזקות קבוצות לחץ שידרשו להפנות את 'דיבידנד השלום' לנושאים חברתיים וכלכליים". עם זאת, היא מסייגת: “כל הניתוח הזה מבוסס על ההנחה שההסכם אכן יוביל לרגיעה אזורית יציבה ומתמשכת. לצערנו, בעת הזו לא נראה שההסכם המדובר בהכרח מקדם מציאות כזו. התקריות האחרונות בלבנון מזכירות שהדרך בין חתימת הסכמים לבין שלום בר־קיימא ארוכה ופתלתלה. עם זאת, בעיניי אין חלופה ראויה לשאיפה מתמדת להסדרים מדיניים ולצמצום הסכסוך”.
"לצערנו, בעת הזו לא נראה שההסכם המדובר בהכרח מקדם רגיעה אזורית יציבה. התקריות האחרונות בלבנון מזכירות שהדרך בין חתימת הסכמים לבין שלום בר־קיימא ארוכה ופתלתלה"
“השאלה היא מה יישאר בידי איראן”
ד”ר שוקי פרידמן, מנכ”ל המכון למדיניות העם היהודי ומרצה למשפטים במרכז האקדמי פרס, מבקש לעצור לפני חגיגות הניצחון ולשאול שאלה בסיסית: מה בדיוק יישאר בידי איראן ביום שאחרי?
“גם אם ההסכם יצליח, נצטרך לשאול באיזה מחיר”, הוא טוען. “האם תישאר לאיראן יכולת גרעינית? האם חיזבאללה ימשיך לירות לישראל? האם יישאר מאגר טילים בליסטיים מכוונים לישראל? אם שלושת אלה יישארו על תילם, ישראל בוודאי תפסיד מזה”.
מנגד, המנכ"ל מוסיף, “טראמפ יוכל לנכס לעצמו סיום של עוד מלחמה, וכל מי שמעוניין ביציבות ובהשקעות באזור צפוי ליהנות מתרחיש כזה”. מעמדה הבינלאומי של ישראל, לדבריו, תלוי במידה רבה בהתנהלותה: “כרגע ישראל נתפסת במקומות מסוימים כמי שהפריעה להגעה להסכם, ולכן לא בטוח שמעמדה ישתפר באופן אוטומטי גם אם הוא יצליח”.
ד"ר פרידמן סבור שבשיאו של האיום, נרשמה הבנה בינלאומית רחבה יותר לעמדותיה של ישראל: “ראינו מנהיגים אירופיים שאמרו שישראל מטפלת בבעיה שהיא לא רק שלה, אלא של העולם כולו. המבחן המרכזי: האם ההסכם מפחית בפועל את האיום על ישראל, או רק משנה את האופן שבו העולם מסתכל עליו", הוא מסכם.
"ראינו מנהיגים אירופיים שאמרו שישראל מטפלת בבעיה שהיא לא רק שלה, אלא של העולם כולו. המבחן המרכזי: האם ההסכם מפחית בפועל את האיום על ישראל, או רק משנה את האופן שבו העולם מסתכל עליו"
“הפשרה זהירה, לא פיוס מלא”
אופיר דיין, חוקרת ב־INSS ומחברת הספר “אינתיפאדה על ההדסון”, מבקשת להסתכל על התמונה הרחבה: גם הסכם מוצלח לא צפוי למחוק עשרות שנים של חשדנות ומאבקי השפעה אזוריים. "הסכם בין ארה"ב לאיראן עשוי להביא להפחתה מסוימת במתיחות – צמצום הסיכון לעימות צבאי, הקלות בסנקציות וחידוש דיאלוג דיפלומטי", היא סוברת. "עם זאת, הצלחתו ארוכת הטווח תהיה תלויה ביכולת הצדדים לעמוד בהתחייבויותיהם ולספק מענה לסוגיות שנותרו פתוחות: תוכנית הגרעין, הטילים הבליסטיים ומעורבותה האזורית של איראן באמצעות ארגוני הפרוקסי". מדינות מתונות כמו ערב הסעודית, איחוד האמירויות ובחריין עשויות להעמיק את הדיאלוג עם טהרן מתוך רצון לקדם יציבות, אך אופיר אינה צופה מהפך דרמטי ביחסי האמון: “ההסכם עשוי להוביל בראש ובראשונה להפשרה זהירה, לא לפיוס מלא”, היא טוענת.
ישראל עלולה למצוא את עצמה במציאות מורכבת: הסרת סנקציות והפחתת בידוד איראן עלולות להעניק לה לגיטימציה רחבה יותר, ולכן לפגוע ביכולת ישראל לגייס תמיכה למדיניות המבוססת על לחץ והרתעה. אופיר אינה רואה בכך גזירת גורל: "המציאות החדשה תחייב את ישראל להתאים את אסטרטגייתה – חיזוק התיאום עם ארה"ב, העמקת שיתופי הפעולה עם מדינות ערב המתונות, שימור היתרון הטכנולוגי והצבאי. השפעת הסכם כזה על מעמדה של ישראל תלויה במידה רבה בהתנהלותה: כיום היא נתפסת במקומות מסוימים כמי שהפריעה להגעה להסכם, אך אם תנצל את הרגיעה כדי לחזק את הצבא הלבנוני ולמצב את עצמה כמי שפועלת לקידום יציבות אזורית – ייתכן שנראה שיפור במעמדה הבינלאומי", מעריכה החוקרת.
המדינות שעשויות ליהנות במיוחד הן אלו השואפות ליציבות וצמיחה – עומאן, ערב הסעודית, קטאר ובמידה מסוימת עיראק. מנגד, ישראל ובחריין, הרואות בהתחזקות איראן איום אסטרטגי, יתייחסו בזהירות רבה יותר. השאלה המרכזית היא כיצד תבחר איראן לנצל את הישגיה.
האם איראן תפסיק להיתפס כאיום? לטעמה של אופיר, כנראה שלא. "גם בהסכם מוצלח, ישראל וחלק ממדינות ערב ימשיכו לראות באיראן מדינה בעלת שאיפות אזוריות רחבות, שאינה מוותרת על יכולותיה הצבאיות. דווקא בשיאו של האיום נרשמה הבנה בינלאומית רחבה יותר כלפי עמדותיה של ישראל; ככל שהאיום נתפס כפחות מיידי, כך ישראל עלולה להיתפס פחות כמדינה המתמודדת עם איום קיומי, ויותר כמי שממשיכה להיאבק בסוגיות שחלק מהקהילה הבינלאומית מתקשה להזדהות עמן", היא מסבירה.
אופיר אינה משוכנעת שמזרח תיכון שבו איראן פחות מבודדת, יהיה בהכרח יציב יותר. שילובה במסגרת דיפלומטית וכלכלית רחבה עשוי להפחית סיכון לעימותים, אך גם להגביר תחרות על מוקדי השפעה. גם הסכם מוצלח לא יסיים את המאבק על עיצוב הסדר האזורי – הוא יעבור לזירות אחרות.
"כיום ישראל נתפסת במקומות מסוימים כמי שהפריעה להגעה להסכם, אך אם תנצל את הרגיעה כדי למצב את עצמה כמי שפועלת לקידום יציבות אזורית, ייתכן שנראה שיפור במעמדה הבינלאומי"
"השאלה האמיתית היא מי ישלוט בכסף"
שרה לרך זילברברג, חוקרת איראן ותשתיות, מבקשת להפנות את המבט לתוך איראן עצמה: השאלה החשובה אינה כמה כסף יזרום לטהרן, אלא מי יחליט מה ייעשה בו. “המרוויחים הראשונים מהסכם כזה יהיו משמרות המהפכה וגורמי המשטר”, היא קובעת. לצד הכלכלה האזרחית, קיימת מערכת נוספת המזוהה עם המשטר, “גוף שאחראי לא רק לביטחון המשטר, אלא גם לחלקים נרחבים מהפעילות הכלכלית שנועדה להתמודד עם הסנקציות”. “בסופו של דבר, המשטר הוא זה שמחליט לאן הכסף יוזרם”, היא אומרת. עם זאת, המשטר יהיה חייב להראות תוצאות: “קל מאוד לבוא ולומר לציבור: רק בזכות ההשקעה במערכות ההגנה ובמשמרות המהפכה הצלחנו לעמוד מולם – לכן צריך להמשיך ולהשקיע בהם”.
מבט מהמפרץ
ההשפעה, מעריכה שרה, לא תיעצר בגבולות איראן. אם ההסכם ייושם בלי עימות צבאי נוסף, מדינות המפרץ עשויות להבין שאינן יכולות לבנות ביטחונן רק על הגיבוי האמריקאי: “הן מבינות שבסופו של דבר הן נשארות לחיות לצד איראן”. מי שמקווה להרחבת הסכמי אברהם, עשוי להתאכזב.
האם יש באיראן מי שמפסיד מההסכם? החוקרת סבורה שהשאלה היא לא רק מה ההסכם עושה לכלכלה, אלא מה הוא עושה לתודעה של הציבור האיראני. "אם המשטר ישרוד את העימות וישיג הסכם, המסר לציבור עשוי להיות הפוך מהמיוחל: אם המשטר עמד מול כל הלחצים ובסוף קיבל את מה שרצה, אולי אין באמת סיכוי להפיל אותו”.
"אם המשטר ישרוד את העימות וישיג הסכם, המסר לציבור עשוי להיות הפוך מהמיוחל: אם המשטר עמד מול כל הלחצים ובסוף קיבל את מה שרצה, אולי אין באמת סיכוי להפיל אותו"
"לפעמים הסכם רק דוחה את העימות הבא”
ד”ר אבנר סער, מומחה למשא ומתן בין־תרבותי ויישוב סכסוכים במזרח התיכון, המכללה האקדמית גליל מערבי, מציג גישה ביקורתית: השאלה המרכזית אינה אם ייחתם הסכם, אלא אם הוא ישנה באמת את המציאות – או רק יעניק לאיראן זמן, משאבים ולגיטימציה להמשיך ולהתחזק. "זהו שינוי אסטרטגי ולא טקטי", הוא טוען. "הסכם כזה מעניק לאיראן לגיטימציה בינלאומית ומטריית חסינות, ובפועל עלול לקבע את מעמדה כמעצמת סף גרעינית – תוצאה שעשויה לשנות את מאזן הכוחות האזורי לטובת איראן ולחזק את 'ציר הרשע'".
“המרוויחה הגדולה ביותר תהיה איראן", הוא מוסיף. "היא תקבל הסרת סנקציות, הזרמת מיליארדי דולרים והכרה במעמדה האזורי והבינלאומי. לצידה צפויות ליהנות שלוחותיה – חיזבאללה, החות’ים והמיליציות הפרו־איראניות בעיראק. מנגד יעמדו ישראל, מדינות המפרץ הסוניות המתונות והמערב, מול איראן חזקה, עשירה ובטוחה יותר בעצמה", הוא מזהיר.
ד”ר סער מציין שהסכמים כאלה מושפעים לא פעם משיקולים קצרי טווח של מנהיגים המבקשים להציג הישגים מדיניים: “החשש הוא שמנהיגים מסתכלים על החודשים הקרובים, ולא על ההשלכות בעוד חמש או עשר שנים. שקט זמני אינו בהכרח הצלחה אסטרטגית. הזירה הישראלית עלולה גם היא להשתנות: אני מזהה אפשרות להחרפת מתיחות מול הבית הלבן, אם בירושלים ירגישו שהחששות הישראליים נדחקו הצידה, והיכולת של ישראל לגייס תמיכה בינלאומית נגד תוכנית הגרעין האיראנית עלולה להישחק", הוא מתריע.
ד"ר סער סבור כי יש לבחון כל הסכם לא רק לפי השקט המיידי שהוא מייצר, אלא גם לפי השפעותיו ארוכות הטווח על מאזן הכוחות האזורי. מכאן נובעת תמיכתו בהמשך לחץ מדיני וכלכלי על איראן, כל עוד לא הוסרו החששות המרכזיים. הוא מפנה להסכם מינכן כדוגמה היסטורית לכך שהתנגדות להסכם אינה בהכרח התנגדות לרגיעה, אלא לעיתים נובעת מהחשש שהוויתורים לצד התוקפני יקרבו את העימות הבא. לדבריו, לא כל הסכם מביא יציבות, ולעיתים הסכם בעייתי אף מעמיק את הסיכון בעתיד.
"אם ההסכם יחזיק מעמד, איראן תהפוך לשחקן אזורי משמעותי עוד יותר, ותציב בפני ישראל אתגרים חדשים", הוא טוען. "השאלה המרכזית היא אינה מה יקרה ביום החתימה, אלא שנים לאחר מכן. הסכמה וחתימה על הפסקת אש עשויה בעתיד לשמש מנוף להסכמים 'חמים' יותר, אך במקביל לשמש גם פסק זמן קצר עד העימות הבא", הוא מסכם.
"השאלה המרכזית היא אינה מה יקרה ביום החתימה, אלא שנים לאחר מכן. הסכמה וחתימה על הפסקת אש עשויה בעתיד לשמש מנוף להסכמים 'חמים' יותר, אך במקביל לשמש גם פסק זמן קצר עד העימות הבא"
"זוהי 'דילמת האסיר' הקלאסית"
ד”ר כפיר תשובה, מומחה לתורת המשחקים וקבלת החלטות, המכללה האקדמית רמת גן, מציע להסתכל על ההסכם דרך תורת המשחקים: השאלה אינה רק אם הוא יביא רווח, אלא כיצד יחולק בין השחקנים. הסכם אמין ויציב עשוי להועיל לכולם – ירידת מחירי הנפט, הוזלת ההובלה, צמצום אי־הוודאות. “זהו במידה רבה משחק בעל סכום חיובי”, הוא אומר. אבל כאן מתחילה הבעיה: מדינות בוחנות גם את הרווח היחסי של יריבותיהן – “הבעיה מתחילה כאשר איראן מתחזקת יותר מהיריבות שלה”.
"הסרת סנקציות אמורה לשפר את מצב הציבור האיראני – מטבע זר, הכנסות מנפט, ירידת אינפלציה", הוא מסביר. "אך בין הכסף לאזרח עומד המשטר. ההסכם מגדיל את העוגה, אבל מי שמחליט איך לחלק אותה אינו בהכרח הציבור. בטווח הקצר ייהנו ראשונים מוסדות המדינה ומשמרות המהפכה. גם הכלכלה הישראלית עומדת מול תמונה כפולה: אם השווקים יפרשו את ההסכם כמחזק את איראן בלי להגבילה משמעותית, ישראל עלולה לשלם מחיר בדמות פרמיית סיכון גבוהה יותר – ביטוי ל'דילמת הביטחון'".
אם כולם יכולים להרוויח, למה כל כך קשה להגיע להסכם? ד"ר תשובה מבהיר שבפועל, הסכמים כאלה נתקלים שוב ושוב בקשיים בשל חוסר אמון: ישראל ומדינות המפרץ חוששות שאיראן תנצל הקלות כלכליות לחיזוק עצמה ושלוחותיה. "זוהי 'דילמת האסיר' הקלאסית. אי אפשר לנתח הסכם כזה רק דרך פריזמה ביטחונית: כל ממשלה מנהלת שני משאים ומתנים במקביל – אחד מול הזירה הבינלאומית, ואחד מול הציבור בבית. זהו משחק דו־מפלסי. מנהיגים צריכים לקבל החלטות שמשרתות גם את האינטרסים הבינלאומיים וגם את הפוליטיים הפנימיים שלהם”.
מי באמת מפחד משלום? מבחינת ד”ר תשובה, לא מדובר בהכרח בפחד משלום עצמו, אלא בחשש מאובדן כוח, השפעה או מקורות הכנסה שנוצרו סביב מציאות של עימות מתמשך. "עם זאת, התנגדות להסכם אינה בהכרח התנגדות לשלום", הוא מסתייג. "לעיתים זה חשש שההסכם אינו פותר את הבעיה, אלא רק משנה את צורתה. זהו לב הוויכוח – לא הרצון בשלום עצמו, אלא חוסר ההסכמה על הדרך להשיגו ועל המחיר שצריך לשלם".
"אי אפשר לנתח הסכם כזה רק דרך פריזמה ביטחונית: כל ממשלה מנהלת שני משאים ומתנים במקביל – אחד מול הזירה הבינלאומית, ואחד מול הציבור בבית. זהו משחק דו־מפלסי"
***
האם ההסכם יהפוך לנקודת מפנה היסטורית או לעוד פרק במאבק המתמשך על עתיד המזרח התיכון? התשובה עודנה פתוחה. עד אז, נותר רק לקוות שחזונו של הנביא ישעיהו – “וכתתו חרבותם לאתים” – יתקרב מעט יותר אל המציאות.
