בהודו, בשביל ישראל, ועבור תינוקות שננטשו: המשפחות שהחליטו לפתוח את בתיהן – ולא רק בסוכות

האורחים זורמים, ולא רק בחג הסוכות: תניה ואבי אימצו שני ילדים שננטשו, תמר ויהודה עזבו הכל כדי להקים "בית יהודי" בכפר נידח בצפון הודו, ויפתח מארח אצלו מדי שנה עשרות מטיילים שהוא לא מכיר. האנשים שפתחו את ביתם, וגם את הלב

יום אחד, תמר ויהודה כהן, ארזו מזוודות ואת שלושת ילדיהם הקטנים וטסו לכפר נידח בצפון הודו. זו הייתה שליחות ב"בית יהודי", מקום שמיועד למטיילים, לרוב מדובר בצעירים וצעירות שנמצאים בטיול הגדול ובאים לשהות ארוכה- בין כמה חודשים לשנה, והבית מאפשר להם לטעום טעם של בית ומשפחתיות. בכל עונה – כחצי שנה, מגיעים למקום זוג אחר לתפעל את הבית, והם מנהלים שם את חיי המשפחה שלהם ובמקביל מנהלים בית פתוח שמקבל באהבה את המטיילים שמגיעים אליו.

"יש משהו מאוד מיוחד שמתרחש דווקא בחוץ לארץ, ואולי במיוחד בהודו", מתארת תמר. "כשאנחנו פוגשים מישהו בארץ אנחנו ישר מקטלגים אותו וקשה לנו להתנתק מהשוני ומהסטיגמות. בהודו אתה פוגש נשמה, ישר יש חיבור של לבבות, לא של חיצוניות. אנחנו עם כיפה ופאות ומטפחת ענקית ואתה מטייל צעיר מקועקע. המפגש הזה שם מאפשר איזה שהוא חיבור הרבה יותר עמוק.

"קצת אחרי שהגענו להודו, פגשנו בחור מתוק עם קעקועים וראסטות והתחברנו אליו מאוד. אחרי שבועיים שהוא היה אצלנו, הוא סיפר שמבחינתו הקעקועים הם סוג של מבחן לעולם, מי מצליח לראות את הנשמה שמאחורי כל הכיסויים. הוא אמר לנו: 'לא האמנתי שזוג דוסים מתנחלים כמוכם יצליח לראות אותי ככה'. בשבילנו זה היה סיפתח מרגש למסע הזה.

"טסנו להודו בשביל ארץ ישראל", תמר מסבירה. "רצינו לחבר את הלבבות שלנו. לפעמים אתה צריך לעשות את הסיבוב הזה, לטוס רחוק, כדי להרגיש קרוב דווקא לאנשים שאתה גר לידם".

מאיפה הגיע הרעיון?

"בכל פעם הסיפור של השליחות חזר אלינו מכיוון אחר, אנשים הציעו לנו לטוס לשליחות ואמרו לנו שזה מתאים לנו. אחרי שמלאכי, הבן השלישי שלנו, נולד, חשבנו שהחלום הזה כנראה נגנז כי העמותה שהטיסה אותנו ("רוח אחרת" בהנהלת הרב רפאל כץ, א.כ) מעדיפה להטיס משפחות עם פחות ילדים", תמר מתחילה להשיב, ומתארת את רגע ההחלטה:

"אנחנו גרים בחוות גלעד מאז ההקמה של המקום, וישבתי במרפסת, כשמצד אחד אני רואה את הכפרים הערביים, הנוף והאדמה, ומצד שני אני רואה מרחוק את הים ואת מגדלי עזריאלי – והרגשתי שאני חייבת לחבר בין העולמות האלה. החלטנו שאנחנו חייבים לקחת את זה צעד קדימה".

ל"רוח אחרת" יש בתים לתרמילאים במזרח הרחוק ובדרום אמריקה ואפילו אחד בסיני. תמר ויהודה הגיעו להרי ההימלאיה במסע לא פשוט בכלל: "הכפר שטסנו אליו נמצא בהרי ההימלאיה, זו נקודת טיול משמעותית למי שמגיע להודו, אז נמצאים שם הרבה חבר'ה. עברנו מסע ארוך כדי להגיע לשם; עד להודו וגם בתוך הודו – מהכפר קסול ישנה נסיעה של עוד שעה בדרך עפר ואז מגיעים לנהר שאחריו עולים ברגל להר במשך כחצי שעה. בהר הזה פזורים כפרים, היינו עם המון מזוודות וסבלים הודים עזרו לנו להגיע למקום. ובעצם, כל יציאה משם כרוכה בלרדת את ההר הזה ברגל", מתארת תמר.

 

בחור מתוק עם קעקועים וראסטות סיפר לנו שהקעקועים הם סוג של מבחן לעולם, מי מצליח לראות את הנשמה שמאחורי כל הכיסויים. הוא אמר לנו: 'לא האמנתי שזוג דוסים מתנחלים כמוכם יצליח לראות אותי ככה'

בסדר כמו שהם

הבית היהודי פתוח, והמטיילים פשוט מגיעים ושוהים שם. בכל ערב מוגשת ארוחת ערב גדולה עם שירים וניגונים, וגם בשבת.

תמר: "האנשים שנראים הכי רחוקים ומנותקים מהדת יושבים איתנו, שרים ובוכים משירי נשמה. להיות בבית היהודי זה אומר לפתוח את הלב ואת הבית. זה אומר לבשל ארוחות שבת בכל שבוע מחדש, סעודות צמחוניות ענקיות, בתנאים לא פשוטים – התמודדנו המון עם בעיות של חשמל וזה הצריך מאיתנו לאלתר ולהסתפק בפשטות. תמיד אמרנו שמזל שבאנו מחוות גלעד כי זו התמודדות שאנחנו מכירים…

"לא טסנו בשביל להחזיר אנשים בתשובה", מבהירה תמר. "טסנו כדי לקרב את הלבבות. ברגע שהלב קרוב זה כמו משפחה. הבונוס זה שאנשים חזרו בתשובה, אבל ברור שאנחנו לא מייחסים את זה אלינו".

ואכן, נוצרו בין משפחת כהן – תמר ויהודה וילדיהם שהיו שותפים פעילים בשליחות, והעוברים והשבים בבית היהודי שלהם, חיבורים מיוחדים, עד כדי בקשה מזוג שעבר בבית היהודי שיהודה יחתן אותם.

כשהם חזרו לארץ, הם לא יכלו שלא להמשיך את הפעילות שלהם גם בארץ, משאירים את דלת ביתם פתוחה: "חוות גלעד של לפני 7 שנים הייתה יישוב מאוד לא נגיש, תודעתית ופיזית, והחלטנו להקים אוהל אירוח בחוות גלעד, אליו הזמנו בחגים את כל מי שפגשנו בהודו. בכל הזדמנות היינו עושים אצלנו מפגשים, והחבר'ה מהודו היו מגיעים עם חברים שלהם, ובמקביל אירחנו בשבתות אינטימיות בכל פעם קבוצות קטנות. להגיע לחוות גלעד, לנסוע בכבישים ולראות את הנוף – זה הזכיר להם את הודו ואת הטיול הגדול".

"אנחנו אנשים פשוטים שמביאים את הלב, לא דברי תורה עמוקים ומסובכים, וזה מה שמחבר. כולם רוצים אהבה, כולם רוצים שיעריכו אותם ויקבלו אותם כמו שהם, והחוויה שאנחנו משתדלים להעביר היא שכמו שאתה זה הכי טוב. עד היום אנחנו בקשרים מאוד טובים עם חבר'ה שהם כמו משפחה שלנו, הבית שלנו פתוח", מסכמת תמר.

מלאכים באמצע הדרך

גם ביתו של יפתח ויסברג פתוח למטיילים. הוא בן 38, אב לשלושה ומתגורר בישוב כפר חסידים, שבכלל עובד במערך הכבאות וההצלה, אבל כשהוא ואשתו עברו ב"שביל ישראל" ופגשו במלאכי השביל שאירחו אותם בביתם, הם החליטו שגם הם רוצים להיות חלק מהדבר המדהים הזה.

"אני רוכב על אופניים אז עברתי בהמון מקטעים של שביל ישראל וגיליתי את כל מלאכי השביל שנתקלים בהם לאורך הדרך. אלו אנשים מאוד מיוחדים, שעוזרים במאור פנים, מארחים ומאפשרים למטיילים להתקלח, ללון אצלם או מסייעים בעזרה רפואית במקרה הצורך. לפני 12 שנים עברתי את שביל הגולן עם אשתי ואמרנו לעצמנו שאנחנו גם רוצים להיות מלאכי שביל. יש לנו את האפשרות, את המקום ואת הכלים. נרשמנו לאתר של מלאכי השביל ומאז התחילו להגיע אלינו מטיילים".

למה רציתם להכנס למערך הזה דווקא?

"אני בכבאות והצלה מ-2010. כרגע אני קצין ומפקד משמרת, ואני חושב שזה גם מה שהוביל אותי לנישה הזאת של העזרה, של תמיכה לוגיסטית, עזרה לאנשים שנתקעו, כמו אנשים שנתקעו בחשכה באמצע הכביש, עזרה למטיילים – זה מתחבר לאופי שלי, לעבודה שלי ולאורח החיים שלי", יפתח משיב.

איך זה עובד בפועל?

"הבית שלי נמצא על תוואי השביל", מסביר יפתח. "זה מאוד נוח למטיילים, שביל ישראל ממש עובר בתוך הישוב שלי- כפר חסידים, וממש ליד הבית שלי. בגלל הכבאות אני לא תמיד נמצא בבית, אבל יש את הטלפון שלי ואת המיקום של הבית בכל אפליקציית ניווט שהיא, כתוב 'משק בית גז', ואם אני לא נמצא אז אשתי או ההורים מראים להם את היחידה שהם יכולים להעביר בה את הלילה. הם ישנים במבנה ישן שעשינו לו שיקום ושחזור כדי לשמר אותו מבחינה היסטורית והם נמצאים שם, יש להם סלון קטן, טלוויזיה, ושירותים ליד. אנחנו נותנים להם את כל הבסיס; מקום לישון, מקלחות, וברוב המקרים גם מציעים להם ארוחת ערב. הכל כחלק מרצון טוב והערכה לאנשים שמכירים את הארץ שלנו ברגליים".

"זה מאוד יפה לראות את זה", משתף יפתח. "חיילים משוחררים רואים את ההווי אצלנו והילדים מאוד אוהבים את זה, בכל פעם שמגיע מישהו הילדים מתעניינים ושואלים אותו שאלות, והם אוהבים לעשות להם טיול בחצר. בתקופת הקורונה הגיעו הרבה עובדי הייטק עם המחשב הנייד שלהם בתיק ורק ביקשו פינה משלהם בערב, להדליק את הוויי-פיי ולעבוד מרחוק".

ויפתח נזכר גם בביקורים מרגשים במיוחד: "היייתה תיירת מגרמניה שהגיעה ואמרה שהיא חייבת לעשות את שביל ישראל כחלק מהשלמה והכרה במדינה שלנו, זה היה מרגש. והיה אצלנו עוד פרוייקט, של קבוצת מטיילים שבכל תחנה עיקרית הם השאירו גיטרה וברקוד לסריקת אפליקצייה על חייל שהתאבד. הגיטרה נמצאת בחדר, הם השאירו אותה למטיילים הבאים. זה משהו שמאוד נגע בי, כי יש לי הרבה חברים שלא איתנו, מהצבא ומהעבודה בכיבוי".

איך זה להכניס אנשים שאתה לא מכיר לתוך הבית?

"כל מי שנתקלתי בו שעושה את השביל הזה אלו אנשים מיוחדים שאוהבים את הרוגע ואת השקט שלהם. לרוב אלו אנשים עם נימוסים ודרך ארץ ברמה מאוד גבוהה, אני לא מרגיש אותם בכלל. יש מחברת שכל אחד שהתארח אצלנו כותב בה בסוף היום, סוג של הערכה, וזה מחמם את הלב. אף פעם לא הייתה לי סיטואציה לא נעימה עם מטייל, עד היום הכל עבד בצורה מעולה. אם אפשר לעשות משהו טוב אז למה לא?", יפתח תוהה.

היייתה תיירת מגרמניה שהגיעה אלינו ואמרה שהיא חייבת לעשות את שביל ישראל כחלק מהשלמה והכרה במדינה שלנו. זה היה מרגש

הילדים הנטושים

תניה ואבי אברהמי, הם הורים לשבעה ילדים: חמישה ביולוגיים ועוד שניים שאימצו אליהם באומנה לאחר שננטשו על ידי הוריהם הביולוגיים. הם אימצו את רחל (שם בדוי) כשהייתה בת חודשיים וחצי, היום היא כבר בת 12 וחצי, ולאחר כשנה אימצו את יהודה (שם בדוי) שהיה אז בן חמישה חודשים והיום הוא בן 11.

תניה מספרת איך הכל התחיל: "רצינו לצאת מהקופסא. היו לנו חמישה ילדים ורצינו להרגיש שאנחנו חיים עם יותר משמעות. התהליך לקח כמעט 3 שנים. פנינו ל'מכון סאמיט', שמפעיל גם שירותי אומנה, והם ערכו בדיקות מעמיקות ובחנו את המסוגלות הרגשית שלנו כמשפחה ושל הילדים, וגם את הבית עצמו, כדי להבין אם אנחנו באמת משפחה שיכולה לקחת על עצמה את המשא הזה ואם הבית שלנו בנוי לקבל ילד עם תסמונת דאון. לא התייחסו אלינו כמושיעים ולא ניסו לעודד אותנו לעשות את זה, להפך, והבדיקה היא לאורך זמן כדי לבדוק אם אנחנו עקביים ולא מתייאשים".

והם לא התייאשו. "ידענו שהילדה שנאמץ תהיה עם תסמונת דאון אבל לא ידענו מה התפקוד שלה יהיה ובאיזה מצב נקבל אותה", תניה מוסיפה. "חלק מהתהליך הוא שהמשפחה הביולוגית תאשר את משפחת האומנה, אז רחל התינוקת נשארה חודשיים ושבוע בבית חולים כי לא מצאו משפחה, עד שהגענו, ואז המשפחה שאלה את האדמו"ר אם הוא מאשר שהיא תגדל אצלנו. לא התעכבתי על זה כי הבנתי שזו משימת חיים, ואסור לי להיכנס לפינה הזו, זה בזבוז כוחות ומה שחשוב זה הילדה והרקע מסביב לא משנה".

אחרי שנה, החליטו תניה ואבי לאמץ גם את יהודה עוד תינוק שננטש.

למה בעצם לאמץ עוד ילד?

"חשבנו על רחל, שכשהילדים שלנו יגדלו ויצאו מהבית יהיה לה משעמם לבד, ראינו שזה מתאים לנו ושהמשפחה שלנו בנויה לזה, ולאורך כל הזמן הילדים הביולוגיים שלנו ידעו שאם אנחנו רואים שמשהו באומנה מפרק אותנו או פוגע בנו כמשפחה אנחנו יכולים תמיד לסגת. עצם הידיעה שיש לנו את האפשרות הזאת הקלה על כולם".

יהודה, הוא ילד עם פיגור קשה מורכב ובנוסף, הוא גם נכה. מאז שנולד, הוא נשאר בבית החולים 5.5 חודשים, ונכנס לדיכאון. תניה נזכרת שההתחלה לא הייתה פשוטה: "כשלקחנו אותו הוא היה עם עור מתוח כמו פלסטיק, עם זונדה, והאחות שטיפלה בו אמרה לנו 'אל תקחו אותו, הוא ימות, למה לעשות את זה לעצמכם?', ואני זוכרת שהאמנתי לה אבל אמרתי לה: 'לא מתים בלי אבא ואמא'.

"יהודה הוא ילד מקסים, שובה, מתוק, ילד מאוד מיוחד. נכון, הוא נכה ולא מדבר, הוא סיעודי, הולך עם הליכון וככל הנראה יישאר עם טיטול. אבל למרות הפיגור הקשה הוא ממשיך להתפתח, זה נס בפני עצמו. הוא לא ורבלי אבל הוא נורא תקשורתי, הוא צוחק. לאחרונה הוא התחיל לאכול לבד עם כפית, שזה ממש מרגש. בבית ספר שלו יש מכשור ממש מתקדם שמקדם אותו מאוד ואנחנו מתרגשים מההתקדמות שלו".

ואכן, הגעתו של יהודה שימחה את רחל, וזה הדדי. "האינטראקציה של רחל ויהודה מדהימה. היא קוראת לו 'חיים' והוא מאוד אוהב אותה. יש משהו נורא יפה ביניהם, שזו קבוצת שווים, השפה המשותפת ביניהם היא מאוד חיובית עבורם", תניה שמחה, ומתארת שהאימוץ השפיע גם על ילדיה הביולוגיים: "זה לגדול עם שונות, אז קבלת השונות שלהם מאוד גדולה. הם אף פעם לא התביישו ברחל וביהודה, תמיד הם היו גאים בהם ולקחו אותם איתם לשחק. זה מאוד שינה את אופי המשפחה שלנו ואת האופי של הילדים".

שתי האימהות שלהם אמרו לי 'הם נולדו בשבילך', ונורא כיף לי לחשוב שזה היה מתוכנן מלמעלה, שהם יגיעו אלינו, אני מרגישה שאני חלק מחוליה של שרשרת אנושית

'הם נולדו בשבילנו'

ויש גם קשיים. "לפעמים הייתי שואלת את עצמי מה עשיתי לעצמי? בזמן שחברות שלי יכולות לצאת ולעשות כל מה שהן רוצות, אני, כדי לצאת לבית כנסת, צריכה לקום מוקדם כדי לחזור עד שהם מתעוררים.. זה מעייף, אני בת 53 ויש לי חיים של אמא בת 25, הכל סביב השעות שלהם, הכל סביב הלו"ז שלהם, וזה מה שיש, וזה גם לא הולך להשתנות. זו משימת חיים. זו הקרבה. בפירוש זו הקרבה. ואנחנו מאוד שמחים בזה. הקושי קיים ואיתו גם הסיפוק העצום. אני מרגישה שהחיים שלי נורא יפים הרבה בזכותם, זה בונה אישיות", תניה משתפת.

יש לכם ולילדים קשר עם ההורים הביולוגיים?

תניה: "יש לנו קשר מעולה עם ההורים הביולוגיים. ההורים של יהודה לא באים הרבה אבל הם התקשרו בערב ראש השנה ושלחו דבש ושוקולדים, הם באים אלינו לראות אותו בערך פעם בשנה סביב היומולדת שלו.

"ההורים הביולוגיים של רחל באים מספר פעמים בשנה", תניה מרחיבה על הקשר עם ההורים הביולוגיים. "איתם יש לנו קשר טוב. רחל היא ילדה שלישית במשפחה. כשההורים שלה מגיעים אני יכולה לראות את ההתרגשות שלה. הם אנשים טובים. ילדה כזו אין סיבה לנטוש – היא מדברת, היא מתפקדת, יש לה חיים, יש לה חברות, היא תתחתן יום אחד בעזרת השם. לעומת זאת, אצל יהודה, בגלל שהוא נכה- המצב שלו באמת יותר קשה.

"שתי האימהות שלהם אמרו לי 'הם נולדו בשבילך', ונורא כיף לי לחשוב שזה היה מתוכנן מלמעלה, שהם יגיעו אלינו, אני מרגישה שאני חלק מחוליה של שרשרת אנושית. זה איפשר לנו לצאת מהצרכים שלנו בלבד ולשים תמיד את עצמנו במרכז. כעת אנחנו יודעים שיש מסלול נוסף שכל הזמן מעצים אותנו".

מה היית אומרת למשפחה שחושבת להיכנס לתהליך האומנה?

"הייתי אומרת להם לא לפחד בשום אופן, יש תמיכה ענקית מהמסגרות- מבית הספר, מ'שלווה'. כמובן, צריך לבדוק את האיזון המשפחתי. לא הייתי ממליצה להורים צעירים, אבל בהחלט אחרי עשור או קצת יותר – לא לפחד, פשוט לעשות את זה. מה שאנחנו מקבלים הוא פי כמה וכמה ממה שאנחנו מעניקים", היא מבטיחה.

(האזינו תשפ"ב)