הסכנה שבבכורה

הסכנה שבבכורה
איתן פינקלשטיין, דוקטורנט לתנ"ך ב'מכון הגבוה לתורה', אוניברסיטת בר-אילן

אמר רבי שמואל בר נחמן אמר רבי יונתן: כל האומר 'ראובן חטא' אינו אלא טועה, שנאמר: "ויהיו בני יעקב שנים עשר" (בראשית ל"ה, כב) – מלמד שכולם שקולין כאחת. אלא מה אני מקיים "וישכב את בלהה פלגש אביו" (שם) מלמד שבלבל מצעו של אביו, ומעלה עליו הכתוב כאילו שכב עמה… אמר: 'אם אחות אמי היתה צרה לאמי, שפחת אחות אמי תהיה צרה לאמי?!' עמד ובלבל את מצעה. שבת נ"ה ע"ב.

בכדי להבין דרשה זו, יש להבין את שיטתו העקרונית של רבי יונתן באשר ליחס שבין התיאור המקראי והמציאות הריאלית. דרשתנו מופיעה בתוך סוגיה בה מופיעה רשימה של חוטאים שעליהם אומר ר' שמואל בר נחמני בשם ר' יונתן, שכל האומר שחטאו אינו אלא טועה. ברשימה זו מופיעים ראובן, בני עלי, בני שמואל, דוד ושלמה, ובכולם טוען ר' יונתן שחטאיהם הפורמליים קטנים בהרבה ממה שנראה בפשט הפסוקים.
בני עלי, טוען ר' יונתן, לא שכבו ממש עם הנשים הצובאות פתח אוהל מועד, אלא עיכבו את קיניהן של היולדות. בני שמואל לא נטו אחרי הבצע, אלא ישבו במקומותיהם, וישראל באו אליהם וכך הרבו להם שכר חזניהם וסופריהם. בת שבע, בזמן שדוד בא אליה, היתה מגורשת מאוריה בגט שנתנו היוצאים למלחמות בית דוד, ואוריה היה מורד במלכות. גם שלמה לא עבד עבודה זרה בעצמו, אלא נשותיו עבדו, והוא חטא בכך שלא מיחה בהן.
נראה כי מטרתו של רבי יונתן אינה ליפות את גיבורי המקרא, אלא להפנות את תשומת ליבנו לכך שלנבואה יש דרישות עמוקות ומחמירות יותר מלהלכה. גם אם באופן פורמאלי לא עברנו על איסורים הלכתיים, טוען ר' יונתן כי ייתכן והכתוב הנבואי יעלה עלינו כאילו עברנו עליהם – אם מבחינת המהות הפנימית אנו עוברים על העיקרון עליו נועדה ההלכה להגן. לכן, פעמים רבות הנבואה מתארת מעשה באופן חמור בהרבה מהאקט הריאלי שנעשה.
הנבואה, לפי שיטתו, תדון ברותחין אדם שלא מוחה בנשותיו שעובדות עבודה זרה, והכתוב יעלה עליו כאילו עבד בעצמו עבודה זרה. במתכוון הנבואה מעוניינת להציג באופן החמור ביותר את דוד בעת שחטא, למרות שהיו לו תירוצים הלכתיים – שכן בסיכומו של דבר, הוא גזל את כבשת הרש. לפי שיטה זו, דיינים שגורמים לנידונים להוצאות מרובות הרי הם כלוקחי בצע, וכהנים שמעכבים את נשות ישראל מלהקריב את קורבנם ובכך מעכבים אותן מלשוב ולהיות עם בעליהן, יעלה עליהם הכתוב כאילו שכבו עמם ומנעו אותם מבעליהן לצמיתות.
רש"י על התורה, הסביר את בלבול המצעים המוזכר בדרשתנו, בכך שלאחר מותה של רחל, ראובן העביר את מיטתו של יעקב מאוהל בלהה פלגש רחל, לאוהל אמו – זאת מתוך תחושתו הכאובה כי לא ייתכן שהפלגש תגזול מאימו את בעלה. לפי דעת רבי יונתן, הרי שלמרות שכל מעשהו של ראובן נבע מאכפתיות לרגשות לאה אמו, ומתוך תחושת אחריות שלא יעשה עוול בתוך משפחתו, עלינו להתייחס אליו כאל מי שפגע פגיעה חמורה בצניעות של יחסי יעקב ונשותיו.
למרות היותו בכור היה לו לדעת את קו הגבול בין דור הבנים לדור אליו משתייכים אביו, אמו ופלגשי אביו, להתאפק ולא לחדור בגסות לתוך מערכת היחסים האינטימיים שבין יעקב לנשותיו. משעשה זאת, והפעם לא בעדינות כבמעשה הדודאים, הרי הוא ראוי לגינוי, ולמען הדגשת חומרת מעשיו – מעלה עליו הכתוב כאילו שכב את פילגש אביו. מטרתו היתה להרחיק בין אביו ולבין פלגשו, והכתוב דן אותו ברותחין, והעלה עליו כאילו עשה בה את המעשה החמור ביותר שיכול להרחיק אשה מבעלה.
באמצעות בחינת שאר פעולותיו של ראובן, נוכל להבין מדוע נלקחה ממנו הבכורה, אך הוא נמצא ראוי להשאר חלק מעם ישראל. ראובן הציע להשליך את יוסף לבור, כשכוונתו המקורית היתה להצילו, אך בפועל הביא למכירתו. ראובן היה הראשון שניסה להוכיח מנהיגות בשכנוע יעקב לסמוך עליו ולשלוח איתו את בנימין, אך הוא השתמש בהבטחה שיש לתהות עליה, כשהציע שאם לא יחזיר את בנימין יהרוג יעקב את שני בניו, הבטחה שכמובן לא שכנעה את יעקב.
בהמשך, צאצאיו של ראובן מצטרפים לקורח לבקשת ההנהגה, כשהטיעון שבפיהם הוא חיובי – "כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' " (במדבר ט"ז, ג), אך הצורה שבה פעלו בפרשיה זו היתה שלילית ביותר. לבסוף, כאשר שבט ראובן, יחד עם שבט גד (בכור זלפה פילגש אימו), קופצים ומבקשים לקיים ראשונים את מצוות ההתנחלות בארץ, מוצאים הם את עצמם מתנחלים בריחוק ממקור קדושת הארץ, ואף נחשדים בחוסר רצון לעזור לעם ישראל במלחמותיו.
נראה שהקו המאפיין את מעשיו של ראובן, הוא שעל אף רצונו הטוב ושאיפותיו החיוביות, בשל לחצו להוכיח את מנהיגותו, ותחושת המחויבות הרובצת על כתפיו להוכיח את עמידתו בציפיות שנותנים בו אביו, אמו ואחיו – כבכור, הוא מנסה לעשות זאת בכל מחיר, גם ללא מחשבה מרובה, ומתוך כך הוא נוהג בפזיזות ועושה טעויות רבות ("פחז כמים" כדברי יעקב). כך בפרשיות יוסף, כך בפרשת קרח ובפרשת ההתנחלות בעבר הירדן, וכך גם בפרשתנו שלנו. על חלק מטעויות אלה ראובן רק גונה בעדינות, אך על חלקן – כגון פגיעתו במערכת היחסים העדינה של אביו ונשותיו – הוא נידון ברותחין, ומעלה עליו הכתוב כאילו עבר על גילוי עריות.
יעקב מחליט, שלמרות שראובן הוא ראשית אונו, עדיף שלא יוותר פחז כמים, כמים החודרים ראשונים לכל מקום, אך גם למקום שאליו אין לחדור, ולכן הוא מותיר את ראובן כחלק מעם ישראל, אך נוטל ממנו את עול הבכורה – עול שכפי הנראה גרם לו להתנהגותו הפזיזה.
ואכן, רק כשראובן יחד עם גד ומנשה (שני הבכורים האחרים שנדחו) מוצאים את מקומם הטבעי שאינו דווקא הנהגתי, והם בונים מזבח שמתגלה כמזבח שאינו מיועד להתחרות על הנהגת עם ישראל, אלא דווקא מהווה עד עולם לשייכותם השוויונית לעם ישראל, רק אז הם מקבלים את ברכת ה' וישראל "היום ידענו כי בתוכנו ה’ אשר לא מעלתם בה’ המעל הזה…" (יהושע כ"ב, לא).
תשס"ז