סיפור אכילת אדם וחוה מעץ הדעת הוא סיפור מופלא, שאין אנו יכולים לעמוד על טיבו באופן מלא. בשל העובדה שאנחנו כבר חיים לאחר האכילה מעץ הדעת, אין אנו מסוגלים לצאת מתוך עצמנו ולהבין מהי המשמעות של חיים אנושיים לפני האכילה מעץ הדעת – מהו למעשה אדם שאינו יודע "טוב ורע". הניסיונות לבאר את המציאות המיוחדת של האדם כחי במערכת הקורדינטות של "אמת ושקר" מצד עצמם, ולא מצד ה"דעת" המעבירה אותו למונחים של "נעים וערב", כפי שעשו הרמב"ם וראשונים אחרים, אינם מנגישים את הסיפור בצורה ברורה יותר, גם בשל העובדה שאין אנו יודעים את טיב החיים באור ה"אמת והשקר" לעצמם, וגם בשל העובדה שלא ברור מפני מה אפוא חטא אדם הראשון ואכל מעץ הדעת, אם מערכת חייו הייתה נתונה בתחומי ה"אמת והשקר" ולא בתחומי היצריות.
לא פחות מכך, אין אנו מבינים את ההשלכות של סיפור עץ הדעת. אין אנו מבינים מפני מה ציווה ריבונו של עולם על האדם שלא לאכול מעץ הדעת, ומה פגם יש באדם היודע טוב ורע; אין אנו מבינים גם את התוצאות של האכילה הזו, שהרי עולה מהתורה שהאכילה הביאה את האדם למעלה של "והייתם כא-לוהים", ודומה שהחוטא יצא נשכר, שכן הוא זכה במעלה הגדולה של ידיעה כא-לוהים. ולמעלה מכך, אין אנו מבינים את האינטרס של הנחש, ומה ביקשו חז"ל לבטא בדרשתם שהנחש ביקש שהאדם ימות כדי שיוכל להינשא לחווה, ואיזה רעיון עמוק מובע בדרשה זו כדרכם של חכמים. ואכן, הרמב"ן בפירושו לפסוק הראשון של ספר בראשית מביא את הסיפור הזה כבסיס קושיית רבי יצחק: "והאריכות ביצירת אדם וחוה, וחטאם ועונשם, וספור גן עדן וגרוש אדם ממנו, כי כל זה לא יובן בינה שלימה מן הכתובים…", ולתמיהתו מפני מה אפוא לא פתחה התורה ב"החודש הזה לכם".
ובכל זאת, מה עולה מתוך הערפל הגדול של פרשת עץ הדעת ? נראה שניתן להיאחז לפחות בשני כיוונים. הכיוון האחד הוא הכיוון המקיף, המלמד כי ביסודו של דבר אנו נתבעים לקיים את דבר ד' ואת מצוותיו, וכשריבונו של עולם מצווה לא לאכול מעץ הדעת – חובה על האדם להימנע מאכילה זו. למעשה, זה יסודו של הביטוי "למעלה מן הדעת", לאמור: אנו נתבעים לקיים את מצוות ד' גם אם הן לא עומדות במבחני הדעת שלנו, וגם אם אנו עצמנו היינו מעדיפים לעשות אחרת.
ואולי נקודה אחת מהאור הישר של פרשה זו: אי אפשר לאחוז את החבל בשני קצותיו – גם לאכול מעץ הדעת וגם להישאר בגן עדן. משעה שאדם בא במגע עם הדעת הוא נהפך ליודע טוב ורע, למתלבט, לנאבק, לנדרש לבחור בין הטוב ובין הרע ובין החיים ובין המוות, ומעתה והלאה חייו יהיו נתונים במסע מתמיד. "בזעת אפיך תאכל לחם" מבטא לא רק את המאמצים הפיזיים שיידרשו ממנו, כי אם את המשמעות המקיפה של החיים מחוץ לגן העדן. הוא יוצא למסע ארוך של אתגרים וציוויים, הימנעויות ומאמצים, וכיוון שניתן לו כוח הבחירה – ניתנה לו גם האחריות על בחירותיו, על כל המשמעיות הרבות לכך. אין הוא יכול עוד לתלות את סיבות מעשיו בגורמים חיצוניים לו. הוא זה שנפתחו שערי הדעת בפניו, והוא זה שנתבע לעמוד בכל התוצאות של מעשיו. זהו אחד המסרים העמוקים ביותר של פרשה זו, והתוויית המשימה הגדולה שמוטלת עלינו כבני אדם.
(בראשית תשע"ז)
האכילה מעץ הדת
השארת תגובה