געגוע

דוד המלך עומד למות ומכין את בנו שלמה לשלב הבא בחייו: "וַיִּקְרְבוּ יְמֵי-דָוִד, לָמוּת; וַיְצַו אֶת-שְׁלֹמֹה בְנוֹ, לֵאמֹר. אָנֹכִי הֹלֵךְ, בְּדֶרֶךְ כָּל-הָאָרֶץ; וְחָזַקְתָּ, וְהָיִיתָ לְאִישׁ…" (מלכים א', ב', א'-ב').
בן שתים עשרה שנים היה שלמה כשהומלך, על פי מדרש "סדר עולם" (חיבור העוסק בכרונולוגיה יהודית, מימי אדם הראשון, עד חורבן בית שני ומרד בר כוכבא ומיוחס לתנא רבי יוסי בן חלפתא). צעיר מכדי להיפרד מאביו ומילדותו.
"בוא!", קרא האב לבנו.
כמה רוצה הייתי להיות שם, בחדר בו נאמרו מילות הפרידה. לקלוט את הצבעים, את השתקפות האור ועוצמתו (ההיה זה לקראת הערב?) להתבונן בתנוחת הגוף של השניים ובהבעות פניהם ולהקשיב למה שנאמר ביניהם ובפרט למה שלא. האם צפה הבן, שלמה, את הבאות? האם קָבַל ונלחם בבשורת המוות ו/או בשליחות שהטיל אביו עליו? ואולי בחר לשתוק? ואמו, בת שבע – האם נכחה במעמד קדוש זה? שמא האזינה לנאמר מאחורי הדלת? האם היו שם דמעות? וחיבוק? רב הנסתר על הגלוי.
הקשב לי בן, כך, במחשבתי, אמר דָוִד. שב ולמד פרק בהלכות אובדן, הורות והתבגרות. עם הסתלקותי ולקראת עיצובך כמבוגר אחראי, יהא עליך לסגל לעצמך שתי תנועות חשובות: שמירה, והליכה. שמירה – משמעה היכולת לנצור ולהכיר לעומק את השפע שקבלת עד כה. הליכה – עניינה להתחזק ולפלס מתוך האוצר הבלום שבידך, את דרכך שלך.
כך תנהג גם ביחס לתורת משה:
"וְשָׁמַרְתָּ אֶת-מִשְׁמֶרֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ, לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו לשְׁמֹר חֻקֹּתָיו מִצְו‍ֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְעֵדְו‍ֹתָיו…". "… אִם ישְׁמְרוּ בָנֶיךָ אֶת דַּרְכָּם לָלֶכֶת לְפָנַי בֶּאֱמֶת, בְּכָל לְבָבָם וּבְכָל נַפְשָׁם" (פס' ג'-ד').
ספר הספרים בידך בני. הכר אותו ואת מורשת אבותיך והקפד על קיום מצוותיו. אל תֵּחת ועמוד אמיץ על המשמרת מפני השפעות זרות.
אך העמידה מול הנשגב, אינה מספיקה. היזהר פן תקפא ותקפיא את התורה על שמריה. למד "ללכת" אִתה: קח אותה עמך בדרך וחַיֵה בסיועה, חיים של חיבור ואמת.
איזון עדין ושברירי בין שמירה להליכה, בין חיבוק העבר לתנועה כלפי העתיד, אני מוצאת בפרידתו של דוד. וגם לידה יֵשְנָה שם ברגע זה – לידתו של רגש בין אב לבנו ובין עם לתורתו, ויקרֵא שמו בישראל: געגוע. (ויחי תשע"ח)