חזות גבריאל (ד"ר, ממייסדי 'מידה טובה' לחקר ההיגיון היהודי, מרצה באונ' חיפה, ומקים תנועת 'ואהבת' - עושים טוב בישראל)"'ויצבאו על מדין וגו', ואת מלכי מדין וגו', ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב.' ומה בקש שם? אלא שהלך ליטול שכר עשרים וארבע אלף שהפילו מישראל. ועליו נאמר: 'כורה שחת בה ייפול וגו" (משלי כו כז). משל לההוא גמלא דהוה אזיל למיסב ולמתבע קרני, ואודני דהוו ליה גזו מיניה" (מדרש תנחומא, מטות, סימן א).
האגדה הזו מציבה תמיהה נוקבת על אופיו של בלעם בן בעור, הניצב על סף מותו. המדרש אינו מסתפק בתיאור מותו של בלעם במלחמה נגד מדין, אלא שאל: "ומה ביקש שם?" מה עשה נביא אומות העולם בשדה הקרב של המדיינים, רחוק מביתו ומעולמו? התשובה המזעזעת היא שבלעם לא היה שם כשליח אידיאולוגי, אלא כ"קבלן ביצוע" שבא לגבות את שכרו עבור הטבח המזוויע של עשרים וארבעה אלף מישראל. המדרש מסכםבפתגם החריף "כורה שחת בה ייפול", וממחיש זאת במשל על גמל שתבע קרניים ואיבד גם את אוזניו. התמיהה הפשוטה על המדרש היא כפולה: מדוע בחר בלעם, איש רוח, להמשיך ולרדוף אחר תגמול רעיל, ומדוע המדרש משתמש בדימוי של הגמל כדי לחתום את גורלו של הנביא?
מהו פשר המשל הזה? הרי לגמל אין קרניים בטבעו, ודרישתו היא למעשה תביעה לשינוי סדרי בראשית. מדוע הגמל לא הסתפק במה שהיה לו? האם ייתכן שביקש "גם וגם" – לשמור על מה שניתן לו בטבעו ובו בזמן לזכות בכוח עוצמתי השמור לאחרים? ומדוע המחיר על דרישת הקרניים היה דווקא אובדן האוזניים? נראה כי המדרש רומז לטרגדיה אונטולוגית. בלעם ביקש להפוך ליצור אחר, חזק ודורסני יותר, אך ככל שהעמיק את אחיזתו ב"קרניים" של הרשע והכוחנות, כך התנוונו אוזניו – יברים המאפשרים הקשבה לזולת, לצדק ולאמת הא-לוהית. באוזניים האדם קולט את המציאות, וכשבלעם ויתר עליהן לטובת כוח חיצוני, הוא איבד את הקשר המינימלי עם המציאות, והתוצאה הייתה חורבן מוחלט.
בחינת עומק הדברים חושפת זווית נוספת: בלעם, כמי שהיה קרוב למערכת המדינית, הבין כנראה לפני כולם את המפלה הממשמשת ובאה. הוא ידע שישראל עומדים לכבוש את מדין ולהעלים את קיומה הלאומי, ולכן מיהר לתבוע את שכרו לפני שהלקוח יחדל מלהתקיים. בנקודה זו מתחדד המשל והנמשל באופן מצמרר. אם ישראל מנצחים, הרי שהם הוכחה לניצחון החומרי והרוחני של הדרך האלוהית על פני הדרך של בלעם. בלעם, שהיה האדריכל של הניסיון להשמיד את ישראל, חשב בטעות שהוא יכול לבוא ולגבות תשלום על עבודה שבוצעה, מבלי להבין שמעצם נוכחותו שם הוא הופך לחלק מהצד המפסיד. הוא חשב שהוא מנהל משא ומתן עסקי, בעודו ניצב בתוך ספינה טובעת. אובדן האוזניים במשל הוא אובדן היכולת להבין את המציאות האסטרטגית והרוחנית; הוא לא שמע את רעש הניצחון הישראלי, הוא לא הקשיב לקול העובדות, הוא רק ראה את ה"קרניים" – את הכסף ואת הכוח – ורץ היישר אל תוך החרב שהוציא להורג את כולם.
הדיון על "הקרניים" וה"אוזניים" הוא הדיון על המחיר של השאיפה הבלתי מרוסנת. בחינת הקושי הפילולוגי מגלה כי בלעם לא היה יכול לקבל את כוחו של מנהיג מדיני מבלי להקריב את כוחו של הנביא. הוא ביקש להיות גם וגם – נביא ששומע א-ל, ויועץ שמקבל שכר מרוצחי עם. ההיסטוריה והפוליטיקה שלנו מספקות דוגמאות אינספור לאנשים שניסו לרכוש "קרניים" פוליטיות או כלכליות במחיר האוזניים האנושיות שלהם. העיקרון של "כורה שחת" מתגלה פעם אחר פעם כחוק בל יעבור. מי שמנסה להוליך שולל את המציאות, מי שבונה מזימות מתוך שאיפה לתגמול, בסופו של דבר נופל לתוך המלכודת שהוא עצמו חפר. האם היה בלעם תמים עד כדי כך שחשב שיוכל לצאת ממדין עם הכסף לאחר שסייע להפלת ישראל? כנראה שהעיוורון של השאיפה לקרניים הכה בו בצורה כזו שמחקה כל יכולת שיפוט הגיונית.
המאבק של בלעם אינו אירוע היסטורי מרוחק, אלא דינמיקה חיה שמתרחשת גם כיום. בעולם שבו אנו מוקפים ב"קרניים" – בשאיפה לכוח, ליוקרה ולממון – אנו נדרשים כל העת לשאול את עצמנו: מהם הדברים שאנו מקריבים בתמורה? האם האוזניים שלנו עדיין פתוחות, או שמא הן נחסמו בגלל הצורך להגן על ה"קרניים" שבנינו לעצמנו? היכולת להיוותר אנושי בעולם כוחני היא המשימה הגדולה ביותר. המדרש מזהיר אותנו שאם ננסה להיות "גם וגם" – נביאים וקבלנים, רוחניים ודורסניים – בסופו של דבר לא נהיה דבר. אנו למדים שבלעם, שהיה יכול להיות אור לעולם, הפך לסיפור אזהרה על גמל שביקש הכל ואיבד את מה שהיה לו, כולל את היכולת להבין שהזמן שלו עבר. התיקון האמיתי מגיע מתוך הכרה בענווה, בוויתור על השאיפה המופרזת לכוח חיצוני ובשימור הקשב הפנימי לאמת הא-לוהית, שהיא הקבועה והנצחית, בעוד שכל "קרני" הכוח של מדין ודומיהן סופן להיגדע מול עוצמת האמת הישראלית.
