הרב ד"ר רונן לוביץ (רב ניר עציון, נשיא תנועת 'נאמני תורה ועבודה')טבעו של האדם שהוא רוצה להנציח משהו מעצמו. מבחינה זו ספר 'במדבר' הוא לכאורה ספר עצוב. הוא מתאר אנשים חסרי עתיד שכתתו רגליהם לשווא, הם לא נכנסו לארץ המובטחת, אלא נדדו במדבר אל מותם הידוע מראש וחולות המדבר כיסו אותם לעד.
לכאורה לא נותר מהם דבר. אולם במחשבה שנייה, החזון לשמו יצאו לדרך ותכני החיים שנשאו איתם, התגשמו במהלך אלפי שנות היסטוריה, תוך שהם מתפתחים ומתגבשים כל העת.
הנצחה נכונה, כפי שמלמדת המסורת היהודית, אינה מתבטאת בחניטת הגוף, בהקמת מצבות מפוארות או בבניית פסלים מרשימים, אלא בשימור קנייני הרוח. חכמינו לימדו כי "אין עושין נפשות לצדיקים, דבריהם הן זיכרונם" (ב"ר פב). ההנצחה האמתית לא נעשית באבנים אלא במילים, והיא מתבטאת בלימוד והפצת רעיונותיהם של מי שחלפו מהעולם.
מהותו של האדם באה לידי ביטוי באישיותו ובהתנהגותו, ברעיונותיו ובסולם ערכיו. לכן לימדונו חז"ל שמי שיש לו ילדים אינו נחשב כמת, כיון שמשהו מתכני חייו ממשיך ועובר לבניו. "יעקב אבינו לא מת", אמרו חז"ל, מפני ש"זרעו בחיים" (תענית ה, ב). אומה שלמה ממשיכה את דרכו.
אולם לא רק בבנים ישנה המשכיות. היא יכולה להיווצר גם בהעברת קנייני רוח לאחרים. בפרשתנו נאמר: "וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה", ובהמשך מוזכרים רק בני אהרון ולא בני משה. הם נקראו תולדות משה משום שהוא לימדם תורה, שכן "כל המלמד את בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאלו ילדו" (סנהדרין י"ט, ב).
לא רק חינוך, אלא כל פעילות ערכית ורוחנית עשויה להנציח את רוח האדם. כך אמר הנביא ישעיהו (נו, ד-ה) "לַסָּרִיסִים אֲשֶׁר יִשְׁמְרוּ אֶת שַׁבְּתוֹתַי וּבָחֲרוּ בַּאֲשֶׁר חָפָצְתִּי וּמַחֲזִיקִים בִּבְרִיתִי. וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמֹתַי יָד וָשֵׁם… שֵׁם עוֹלָם… אֲשֶׁר לֹא יִכָּרֵת".
לאור זאת, אין מקום לתוגה כשאנו קוראים על קורותיו של דור המדבר. אנשי אותו הדור אמנם נקברו בחולות, ולא זכו להגיע אל הארץ המובטחת, אבל אנו ממשיכים אותם עד היום הזה, וכשאנו קוראים ולומדים מדי שנה על מאורעות חייהם ועל המסרים שעולים מהם אנו משאירים אותם בחיים, לנצח.
המושג "נצח" מחבר אותנו לעיר הקודש ירושלים, עליה אמר רבי עקיבא "והנצח – זו ירושלים" (ברכות נח, א). לכאורה, קשה לכנות את ירושלים עיר הנצח, שהרי שנים רבות היא עמדה "שוממה מבלי בניה וחרבה ממעונותיה", כלשון תפילת "נחם". כבר השלטון הרומי מנע מיהודים את ההתיישבות בירושלים, והרמב"ן כתב ש"כל המקודש מחברו חרב יותר מחברו; ירושלים חרבה יותר מן הכל". בכל הדורות לא היה מקום עליו נאבקו מתנגדינו ואותו ניסו לקחת מאתנו יותר מירושלים. אחר כל זאת איך אפשר להגדיר אותה במושג "נצח"?
ברם, באומה כמו באדם הפרטי, נצחיות לא נוצקת באמצעות אבנים אלא נוצרת על-ידי מילים, והיא נמדדת בממד הרוחני. ירושלים במובנה הרוחני לא חרבה ולא שממה מעולם. היא חיתה ועודנה חיה בלבבות עם ישראל בכל הדורות. היא היתה ועודנה רעיון גדול של התגלות אלוקית ושל המלכות הישראלית, של מרכז רוחני עולמי שנועד לייחד את ישראל ולאחד את האנושות. ירושלים כרעיון רוחני, כמחוז כיסופים, כמוקד העם, ניטעה עמוק בלב האומה ונישאה על שפתות כל יחידיה בכל מקום שהם בתפילות, באבלות ובשמחות. עלינו לחתור לכך שירושלים תמשיך להיות נוכחת כמוקד הזדהות רב-עוצמה בזמנינו לכלל העם היהודי, גם לחילוניים ולרפורמים, מישראל כמו גם מהתפוצות. בעיר הנצח לא צריכים להתנצח ולא לנסות לנצח. למען ה' ולשם עיר הקודש יש לשמר את מרכזיותה ונצחיותה לא רק עבור "שלומי אמוני ישראל", כי אם עבור כלל ישראל.
(במדבר תשעט)
