גוטמן קותי (יועץ מס וכותב בשביל הנשמה, kutigu@gmail.com)"סבא, מי הנכד הכי אהוב עליך?"
לרגע אחד השתרר שקט. כולם המתינו לתשובה. הרי זו שאלה שאין עליה תשובה טובה. אם אנקוב בשם של אחד מהם, כל השאר ייעלבו. אם אומר שאני אוהב את כולם באותה מידה, הם יאמרו שהתחמקתי. חייכתי והתחלתי למנות. הם כבר הפסיקו לצחוק. כל אחד קיווה שאזכיר דווקא אותו.
"יש נכד שאני מעריץ את החריצות שלו", והצבעתי על אחד. "ונכדה אחת שתמיד חושבת על אחרים לפני עצמה". ליטפתי את שערה השחור של השנייה. "ונכד שהסקרנות שלו אינה יודעת מנוח". קרצתי תוך שאני שומט ספר שהיה שקוע בו. "ונכדה שהחיוך שלה מאיר חדר שלם". צחקתי כשאני מתרכז בקטנה עם הגומות.
"אחד שהדיוק אצלו הוא דרך חיים. אחרת שופעת יצירתיות". המשכתי, ובכל פעם נעצר מבטי על נכד אחר ועל המתנה המיוחדת שלו. סיימתי: "ויש גם מי שיודע לחבק בדיוק ברגע הנכון", בדיוק כשנכדי הקטן הדביק לי חיבוק.
כשסיימתי, אחד מהם חזר ושאל: "בסדר, אבל מי הכי טוב?". כמה זוגות עיניים ננעצו בי. פתאום הבנתי שהם באמת מחכים לתשובה, וכל מילה שאבחר תיחרט בזיכרונם.
חייכתי ואמרתי: "בנות צלפחד לימדו אותי תשובה לשאלה שלכם. חז"ל שמו לב ששמותיהן מופיעים פעמיים בתורה, ובכל פעם בסדר אחר. כשבאו לפני משה נמנו דרך חכמתן, ובפרשת השבוע, כאשר מסופר על נישואיהן, נמנו דרך גדולתן בשנים. מכאן למדו חז"ל שלא הייתה אחת גדולה מחברתה. כולן היו שקולות במעלתן. וכך גם אני משתדל להביט בכל אחד מנכדיי."
ואז הוספתי: "זאת בדיוק הטעות. אתם מחפשים דירוג, ואני מחפש מתנות. לכל אחד מכם העניק הקב"ה מתנה אחרת. כשמסתכלים כך, אין מקום לראשון ולאחרון. יש מקום לכל אחד להיות הטוב ביותר במה שניתן רק לו."
איננו צריכים להיות דומים כדי להיות שווים. איננו צריכים להצטיין באותו תחום כדי להיות אהובים באותה מידה. כל אחד מביא אל המשפחה אור אחר, ודווקא צירוף האורות יוצר שלמות.
השבת ייכנס נכדי שוהם, בנם של שחר ונעה, בעול המצוות. איני יודע איזו מידה תהיה סימן ההיכר שלו בעוד 20 שנה. אני רק מתפלל שיגלה את המתנה שהקב"ה הטמין בו, וישתמש בה לטובה. ואם ישאלו אותי יום אחד מי הנכד האהוב עליי, גם אז אשיב את אותה תשובה.
